ספרים

   

תפילת נשים

 
 

תפילת נשים - ביקורות וסקירות                                              ביקורות באנגלית

ליהי לפיד

אולי זה הגיל, אולי אלה החיים שנעים במין מעגלים מוזרים שלא תמיד קל להבין, אבל בזמן האחרון אני מגלה שלא בא לי לתת למישהו אחר, מכובד ככל שיהיה בחליפתו השחורה וזקנו הלבן, לקחת ממני את מה ששייך לי. את היותי חלק משושלת עם מסורת. מסורת שאותה הרווחתי ביושר. הרווחתי ביושר את הסיפורים על שרה, רבקה, רחל ולאה, ואת מה שיש לי ללמוד מהם, או לפעמים דווקא את מה שעדיף לא ללמוד מהם, את ההיסטוריה של העם הזה שנדד וחזר, את הקשר הזה העמוק למה שהיה לפני ויהיה אחרי, ושגורם לי לכבד את השבת. לכבד אותה בדרכי.
תמיד היה בשבילי משהו קסום בשבתות, אבל מאז שנולדו הילדים, כאילו היום הזה קיבל בתוכי משמעות גדולה יותר. זה היום היחיד שבו הכל יכול לחכות והכל יכול לעצור. יום אחד בשבוע שמוקדש אך ורק לדבר הזה, שבעיני הוא מקודש יותר מכל חוק, מכל ציווי עליון, הדבר שנקרא משפחה.

היום הזה מוקדש למשפחתי בליבי ובגופי. בעיקר, אם לומר את האמת, לעונג שבארוחות המשותפות, עם הריבים, עם הוויכוחים, עם הרעש והבלגן של הילדים, ושאחריהן נופלים כולם על הספות, מפוצצים באוכל, ומתוך ערפל הכובד שמכיר כל מי שזלל יותר מדי יוצאות השיחות הכי יפות, הכי אמיתיות והכי חשובות.

שיחות שמסתובבות איתי כל השבוע שאחרי. וממש לא משנה לי שהגעתי בנסיעה להורים, ולדעתי זה גם לא בראש מעייניו של אף אחד אחר. ואם יש מישהו שם למעלה, יותר חשוב לו שאני מכבדת את אבי ואת אמי. זה ברור לי.

לפני שבועיים, פתאום, רגע לפני שעמדנו לפצוח במופע הזלילה הגדול, התחשק לי טקס. משהו שיעשה את הרגע הזה למיוחד. רציתי שנגיד משהו. משהו שהוא לא מלמול של ברוך תהיה, אלא משהו אחר, שייגע בחיים האמיתיים שלנו. שלי. פתאום היה לי רעיון. אולי כל אחד יספר, הצעתי, משהו טוב שקרה לו השבוע.

להפתעתי, במקום לזרוק עלי את הקציצות המופלאות של אמא שלי, כולם די התלהבו. בשבוע הראשון היו קצת גמגומים, ובשבוע השני כבר הכל זרם. הזאטוט סיפר על טורניר הדרגון בול, אחותי על משהו בלימודים, וככל שהסיבוב נמשך היה לי ברור שכל מי שהגיע היום לארוחה חשב עוד בדרך על איזה רגע הוא הולך לספר, וסקר בליבו את הטוב שהיה השבוע. זה היה שלנו, וזה היה נעים. וזה היה חם. וזה היה קשור לחיים שלנו פה ועכשיו.

ביום ראשון, בעודי חושבת על הקסם שאפף את כולנו באותו מעמד, מצאתי ספר שיצא השבוע ושמו "תפילת נשים". ספר שמרכז תפילות שכתבו נשים, חלקן מתקופות שעד כה חשבו שנשים כלל לא כתבו בהן. בייחוד קסמו לי השורות הקטנות, עם הסיפורים על הנשים הכותבות, תלמידות חכמות שהתעקשו לתת ביטוי לרגשותיהן והביאו מילים לעשרות נשים אחרות, לאותם רגעים שבהם צריך מילה של אישה. כשהבת מגיעה למצוות, תפילת כלה ביום חתונתה, רפואת ילד חולה ותחינה לפוריות.

לרגל השבת, אני מגישה לכן תפילה אחת, שנכתבה דווקא בעת הזו, וכל אשה נשואה תזדהה איתה. תפילת החמות. מוקדש באהבה לכל חותנת באשר היא.

"ה' בורא עולם, מלפניך אין נעלם. בחן כליותיי וליבי, שים רוח טובה בקירבי. תן חיני בעיני חתניי ובנותיי, וחסד לפני בניי וכלותיי. שלא אראה בם כל נגעים, שלא אשמע דברים רעים. שלא תהא עיני בם צרה, שלא תבוא ידי קצרה. שלא יתעורר בי שמץ קינאה, שלא תמצא בי כל רישעה. שאמצאם תמיד בשעה טובה, שאשפיע עליהם חום ואהבה. שיזכו לגדל ילדיהם בשמחה, שתהא פרנסתם מצויה ברווחה. שאהיה ראויה לחסד הגדול, שאוכל להודות, וטובה לגמול".
ועל זה, יש לי הרגשה, נאמר כולנו אמן.

"תפילת נשים", ספר בעריכת ד"ר עליזה לביא, והחלק מהתפילה שציטטתי למעלה הוא של שלומית אייזנברג. גם בעניין "ברוך שלא עשני אשה" שמעצבן את כולנו יש שם דיון בהחלט מרתק.

   

תפילת נשים - פסיפס נשי של תפילות וסיפורים
פסיפס נשי של
תפילות וסיפורים

ביקורות וסקירות

שלחו שאלות והערות

שתפו בתפילות וטקסים


לרכישת הספר:

ידיעות ספרים

סטימצקי

צומת ספרים

לרכישת הספר מחו"ל:

רכישת הספר תפילת נשים מחו"ל

 
 

                                                                                                                                                                 דוא"ל לפניות הגולשים