ספרים

   

תפילת נשים

 
 

תפילת נשים - ביקורות וסקירות                                              ביקורות באנגלית


לעורר ישנים - דברים שנאמרו ביום עיון על ספרה של עליזה לביא - תפילת נשים
מאת: הרב יובל שרלו

המבקר בבתי הכנסת על מנת לעבוד את קונו מוצא פער עצום בין מה שהוא יודע על תפילה לבין מה שהוא מוצא במציאות. התפילה, הדיאלוג המופלא שבין ריבונו של עולם לבין האדם, וההתרפקות על השמיעה האלוקית אינה נחוות שם. התחושה קרובה יותר לביקור בבית קברות במקרה הטוב, לככר השוק במקרה הרע ולספרייה העירונית (קריאת עלונים שונים) במקרה הנפוץ. מה אירע לה לתפילה שהמירה את הדביקות האלוקית בבריחה ממנה?

נראה כי עובדות אלה הן תוצאות של הטלת משימות נוספות על התפילה. מאז חורבן הבית הוטל על התפילה להיות גם ממלאת המקום של עבודת הקורבנות הציבורית. ההתכנסות הקהילתית למקדש המעט ועבודת ד' כקהילה חייבה אפוא קביעת זמנים קבועים (שהרי לא ניתן להתכנס כשאין יודעים את הזמן) ועוד יותר מכך - נוסח קבוע, שכן לא ניתן להתפלל בציבור אם אין הציבור כולו אומר את אותו נוסח. משעה שמשימה זו הוטלה על התפילה היא עמעמה את התפילה האישית העוטפת את דמות האדם כולו, ואת הקשר האינטימי המיוחד שבין אדם לא-לוהיו.
הרבה ברכה טמונה בתהליך התקבעותה של התפילה. התפילה הקבועה מראש העצימה את שפת המחויבות לתפילה, ולא הותירה אותה לגחמות מתפרצות. לא ניתן לקיים עולם דתי המחלחל לעולמות הפנימיים של האדם ללא שפה של מחויבות. לא זו בלבד, אלא שהיא הפכה את התפילה לעניין הרבה יותר דמוקרטי - בניגוד למחשבה הראשונית, לא רבים מסוגלים לדובב את עצמם ולומר דבר מה בעל ערך מול הקב"ה, או לבטא את מה שהם חשים באמת, ולו הייתה התפילה מחייבת חיבורה בכל יום מחדש ספק אם רבים היו מוצאים את דרכם אל התפילה; רק בכינונה של תפילה מנוסחת מראש ובזמנים רבועים ניתן לדבר על ציבור מתפלל, ועל התכנסות כוללת לעבודת ד'; התפילה המנוסחת מראש מכניסה לעולם התפילה גם את שפת התביעה, בלעדיה אין חיים אמוניים נקבעים כחלק מהמציאות  - ועוד רבים היתרונות של התפילה הקבועה והציבורית.

ברם, כלל ידוע הוא שאין אור בלא צל, וכל מהלך רוחני כולל בתוכו גם את מחירו. לתפילה המנוסחת מראש ישנו מחיר כבד מאוד, שעיקרו מתמצה בניתוק שבין עולמו הרוחני הפנימי של האדם ובין התפילה. התפילה הריטואלית והמנוסחת מראש מבטאת את היבט ה"עבודה שבלב" שממשנת הרמב"ם ונותנת לו משקל עצום, ובאותה מידה מרחיקה את ההיבט המיוחד של החסד והרחמים שבתפילה מבית המדרש של הרמב"ן. הטיעון המופיע בדברי תנאים "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" הוא חלק בלתי נפרד מאופייה של התפילה בימינו. בדרך כלל אין התפילה תחנונים; בדרך כלל אין היא קשורה לעולמה של האדם, ובדרך כלל אין בה מהמאפיינים של הדביקות האלוקית הפנימית. הראיה הטקסטואלית הטובה ביותר היא ההשוואה בין סידור התפילה ובין ספר תהילים: ספר תהילים הדינאמי, המשתנה, הנע בין רוממות נפש ובין מצוקה, הקשור בכותרות היסטוריות המעצימות את הרקע המיוחד של כל פרק, והעובדה שספר תהילים עצמו לא נאמר בבת אחת ולא בהקשר אחד - הוא ספר פרקי תפילה שנבעו נביעה מקורית ואותנטית מעומק נפשו של דוד המלך ושאר מנסחי התפילה, ואילו סידור התפילה שלנו קבוע וקשוח.
פגישתי הראשונה עם המחיר הכבד היה באחת החופות הראשונות שערכתי, בה פרצה הכלה בבכי תמרורים בשל העובדה שחברתה שכחה להביא לה את נוסח ה"תפילה לכלה", והיא לא הייתה מוכנה בשום אופן ללכת לחופה בלי תפילה זו. הצעתי לכלה, בוגרת מוסדות חינוך ולימוד תורניים מאוד, כי תנסח את תפילתה בעצמה, ותאמר לריבונו של עולם בדיוק את אשר עם ליבה, ותפרוס בשקט את חלומותיה ואת תקוותיה, ותבקש במילותיה שלה מריבונו של עולם כי ילווה אותם ביחד מיום הקמת ביתם. הכלה פערה את שתי עיניה ושאלה בתימהון: "הרב, מותר בכלל להתפלל כך" ? שאלה זו כאמור ביטאה יותר מכל את הקריסה של התפילה הפנימית האמיתית והאישית.

מה נכון אפוא לעשות במציאות זו ? האם יש דרך לעורר את בית הכנסת משממונו, לקרוע את מסך עלוני השבת החוצצים בין האדם ובין תפילתו, ולהקים לתחייה את התפילה הפנימית והאישית ? בעבר סברו מחדשים שונים כי מנייני קרליבך ישנו את המציאות, ויפתרו את הבעיה. אין ספק כי הכנסת הניגון לתפילה עוררה מעט את הלבבות, ובוודאי שתפילה זו יפה בהרבה מהאלטרנטיבות השוממות, אולם אין זה מפתיע כלל כי ביסודו של דבר הבעיה לא נפתרה. הסיבה לכך פשוטה מאוד - לעולם אין מסגרת מבטיחה שינוי - הן רק מאפשרות. תפילות "קרליבך" הן מסגרת חדשה של תפילה, והן מאפשרות התעוררות פנימית עמוקה, אולם מסגרת אינה יכולה לחולל דבר אמיתי פנימי. מבחינה מסוימת, מתרחק במנייני קרליבך תופעה די דומה למה שהתחולל בעקבות אמירת "לשם ייחוד". גם "לשם ייחוד" הוא מסגרת, ובראשית אמירת תפילה זו היא חוללה מבע עמוק של כוונה פנימית. ברם, אט אט היא נשחקה, והיום היא ממולמלת במהירות, עד שנוצר צורך לומר "לשם ייחוד" קודם אמירת "לשם ייחוד", וכך נוצר כדור שלג שלא הצליח לעורר את חום הלב. מאידך גיסא, אין אנו תמימים כדי לסבור כי אם נעקור את תפילת הקבע ממקומה תהפוך התפילה להיות חוויה רוחנית מתמדת. כאמור לעיל, ניתן לקבוע בוודאות כי לו לא הייתה התפילה עניין שבחובה, ואף לו לא הייתה מנוסחת מראש וקבועה בזמנים היא הייתה גוועת כחוויה ציבורית, ואף אצל בני אדם הייתה מוצאת מקום רק במצבי קיצון, ולא כקשר מתמיד בין האדם לבין ריבונו של עולם, ואם כן למה זה אנכי.

נראה כי צריך לפסוע בשלוש דרכים, שאף אחת מהן אינה חידוש של ממש, ואף על פי כן כל אחת מתחדשת בכל יום. הראשונה בדרכים היא השבת התפילות הפרטיות והאישיות למקומן. לתפילות אלה מקום נרחב, בין אם מדובר בתוך התפילה המנוסחת מראש ובין אם מדובר בתפילות שהן מחוץ למסגרת התפילה, בין בימות צער ובין בימות סערת הנפש השמחה, בין אם לבד ובין אם בציבור - המקום הנרחב של תפילות אישיות ופרטיות חייב לשוב למקומו הראוי, ולזכות בטיפוח מיוחד. טיפוח זה הוא חלק מאווירה ציבורית מתפללת, והוא חלק משחרור מחסומים פנימי ובעידוד היכולת להיפגש עם הנשגב והעליון. המרחב הגדול של התפילות האישיות פתוח לרחבה, ואנו נועלים בטעות את השער מפני כניסה לגן הנעול, ולא מפיחים בו את הרוח המבשמת של עולם התפילה.

השנייה שבדרכים היא השבת עולם הכוונה למקומו הראוי. טעות נפוצה טמונה בסברא כי בשעה שאדם מבקש לזרום עם עולם חוויותיו אין לו אלא להפקיר עצמו למה שעולה מתוכו באופן טבעי ובלתי מתוכנן. ספר תהילים לא נאמר בדרך זו. קביעת חכמים כי רוח הקודש היא מקור הספר מלמדת כי הוא נאמר במתיחות רוחנית מקסימאלית, בהתכוונות לשמיעת הקול האלוקי המדבר מתוך הפנים, בדיוק ונקיות נשמתית ובכל אותן הכנות נפשיות שהמבקש לשמוע את רוח הקודש אשר בקרבו נתבע להן. כוונות התפילה - בין אלה הפונות לייחוד המילים והעלאת העולמות, ובין אלה הפונות להטמעה האישית הפרטית במילות התפילה. ההבחנה בין מצב רוח אחד למשנהו ובין אדם לחבירו אפשרית גם בתפילה המנוסחת מראש והקבועה בזמניה. היא נעשית בשעה שאדם מתייצב לתפילה כשנשמתו מכוננת, ושהוא במתיחות (לא במתח !) נפשית מתכוונת. לו נשכיל לאזן בין הקפדתנו היתרה על מסגרות התפילה ובין האפשרות הגנוזה בכוונה הפנימית תדע התפילה לפלס אורחות אפשריות מתחדשות.

השלישית שבדרכים מחייבת הורדת חששות ופחדים. אנו פוחדים, ובשל כך אין אנו משחררים את עצמנו להתפלל. אנו פוחדים לומר לפני ריבונו של עולם גם את החלקים הכואבים והכעוסים שלנו, בניגוד לכל גדולי המקרא שנהגו כך, ובשל כך תפילתנו מזויפת ואינה מכוונת; אנו פוחדים להשיב לעולם ההלכתי את הברכות על שמועה טובה, פגישת חבר טוב וראיית נוף מרהיב, ובכך מנתקים כל הזמן את המשולש שבין האלוקים ההוויה והנפש; אנו פוחדים להתפלל ביחידות לעיתים, וכשאנו עושים זאת זו תפילה חפוזה בשל ההתעוררות המאוחרת או הזיכרון המתפרץ שלא התפללנו ערבית, ולא תפילה מכוונת ואישית - פחדים אינם יכולים לייסד עולם יצירה פנימי עמוק, ובדרך כלל הם משתקים עולם רוחני. את הפחדים חייבים להסיר כחלק מהתעוררות התפילה.

האם בכך תיפתר בעיית התפילה ? סביר להניח שלא, וטוב שכך. מצב התפילה גם משקף מתח אימננטי  - בין יחיד וציבור, התרחבות והתכנסות, אחריות והתרפקות - ולעולם הוא יישאר כך. מתח זה הוא אחד ממקורות היצירה העמוקים ביותר של האדם. כל שאנו מבקשים בדרכים אלו הוא לעורר ישנים מתרדמתם, ולהתסיס את הנפש בעולמה של תפילה, שהיא המפגש המופלא בין אדם ל-אלוהיו במציאות המשתנה והסוערת של החיים.

   

תפילת נשים - פסיפס נשי של תפילות וסיפורים
פסיפס נשי של
תפילות וסיפורים

ביקורות וסקירות

שלחו שאלות והערות

שתפו בתפילות וטקסים


לרכישת הספר:

ידיעות ספרים

סטימצקי

צומת ספרים

לרכישת הספר מחו"ל:

רכישת הספר תפילת נשים מחו"ל

 
 

                                                                                                                                                                 דוא"ל לפניות הגולשים