ספרים

   

תפילת נשים

 
 

תפילת נשים - תפילות וטקסים

אבל פרטי אבל לאומי / ד"ר עליזה לביא

במסכת הכאב והייסורים שמזמנים החיים, קשה מכל הוא מות ילד. גם בני ארבעים יותר הם בבחינת ילדים להורים שנותרו עם חלל שלא יתמלא. נוכח כך, מתמיהה העובדה שב"סידור" - ספר החיים של היהדות המלווה את היהודי מלידתו ועד מותו - נפקד מקומה של תפילה על אבדן בן או בת. תפילת "הזכרת הנשמות" בחגים מיועדת להיאמר לנשמת אב, אם, סבא-רבא וסבתא-רבא, יתר הקרובים ולנפטרים שמתו על קידוש השם. מאוחר יותר התווספו נוסחי "יזכור" ו"אל מלא רחמים" לקדושי השואה, לחללי צה"ל, ולנפגעי טרור. קרוביהם של חללי כוחות הביטחון מעלים את זכר יקירם באמצעות גירסת יחיד ל"יזכור" הכללי לעליית נשמות חללי צה"ל: "יִזְכֹּר אֱלֹהִים נִשְׁמַת בְּנִי, אָבִי, אָחִי, בַּעֲלִי - הַחַיָּל… שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הָעָם וְהָאָרֶץ.

עולה מכאן שגם במסגרת התוספות המאוחרות לסידור לא יוחדה תפילה לזכר בן או בת - חיילים כאזרחים. וכך, הורים שכולים הרוצים להידבר עם קונם באמצעות תפילה שתציג כאב פרטי, יגון ומצוקה קיומית מוצאים עצמם ללא מענה.

טקסי הזיכרון נוצרו טרם הקמת המדינה, כחלק מעיצוב היהודי החדש. הם משמשים עד היום כסוכני זיכרון של המדינה וכפרקטיקה בכינון הלאומיות. תבנית הטקס, שהתייצבה בשנות החמישים, בקשה ללכד את האומה וליצור תחושת אחווה וגורל משותף.

הטקסים לא השתנו הרבה מאז, אולם הם פועלים היום על רקע שונה. עם חלוף השנים כורסמה תחושת הקולקטיב נוכח התחזקות מעמד הפרט. ביטוי לכך עולה גם בתכנים אמנותיים וספרותיים, במוסיקה הישראלית (לשעבר "הזמר העברי") וברוח התפישה החינוכית ל"מצוינות" של הפרט.

בעוד טקסי יום הזיכרון משמרים את מטרתם המקורית - "כולנו ריקמה אנושית אחת", הרוח הישראלית הנושבת בשנים האחרונות מבטאת גם כאב ביקורתי. חוויית הזיכרון הורחבה, והשיח הציבורי והתקשורתי עוסק יותר בהיבטים הטראומתיים שלה ופחות בפניה הנשגבים. מיתוסים של הקרבה וסיפורי גבורה מתמעטים מול ביטויי כאב אישי ואובדן פרטי של הנשארים.

דפוס דומה נמצא גם בדיאלוג עם בורא עולם. התפילות האישיות המתרבות מסמנות גם במרחב זה את המענה למצוקה. כך למשל, יוזמתה של דליה ורטהיים-יוחנן מקיבוץ טירת צבי, שעשתה זאת בעבור חברתה רינה ראבינסאן ששכלה את בנה – סמ"ר מתניה ז"ל, במבצע "חומת מגן" בג'נין. בשעת אזכרת נשמות בבית הכנסת, רצתה האם השכולה לומר תפילת יזכור על בנה. כשהתברר לה שאין בסידור תפילה שכזו, יצאה את בית התפילה. דליה נטלה על עצמה לענות על הצורך של חברתה באמצעות חיבור תפילה אישית:

    "יזכור אלוקים את נשמת בני מתניה שהלך לעולמו.

אלוקי, אתה שבראת ויצרת את לב האדם ונפשו, אתה יודע מה יקר ילד לאביו ולאמו.

אתה היודע שמתניה הוא בני בכורי, בשר מבשרי, משוש נפשי.

לא אנסה לעצור בעד כאבי. דמעותיי זולגות על בני שמסר את נפשו על קדושת ה', העם והארץ.

אני מבקשת ממך אלוקי, שתתן לי כוח לשאת את האובדן ואת הגעגועים.

בכל ימי חיי, עשה שדמותו הזכה לא תמוש מלפני ובשעה שאתבקש לישיבה של מעלה, תן שיקבל הוא את פני. אתה הוא בעל הרחמים, הסתר אותו בצל כנפיך לעולמים ותצרור בצרור החיים את נשמתו וינוח בשלום על משכבו ונאמר אמן."

התפילה משלבת מילים אחדות מתוך "יזכור לחללי צה"ל" יחד עם מילים מתפילתה של פאני נוידא, שנכתבה בפראג לפני 150 שנה בגרמנית - "תפילת אם ליד קבר ילדה":

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, תֵּן שֶׁיַּלְדִּי, כְּמַלְאָךְ צָחוֹר, יַשְׁפִּיל מַבָּטוֹ אֵלַי, שֶׁדְּמוּתוֹ הַזַּכָּה לְעוֹלָם לֹא תָּמוּשׁ מִלְּפָנַי. בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לַחֲטֹא לְפָנֶיךָ, תֵּן לְקוֹלוֹ לְהַזְהִיר אוֹתִי מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁעֵינוֹ תָּאִיר אֵלַי בִּשְׁעַת מִצְוָה, וּבַשָּׁעָה שֶׁאֶתְבַּקֵּשׁ לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, תֵּן שֶׁיְּקַבֵּל הוּא אֶת פָּנַי. אָמֵן!

ד"ר עליזה לביא חברה את הספר תפילת נשים

   

תפילת נשים - פסיפס נשי של תפילות וסיפורים
פסיפס נשי של
תפילות וסיפורים

ביקורות וסקירות

שלחו שאלות והערות

שתפו בתפילות וטקסים


לרכישת הספר:

ידיעות ספרים

סטימצקי

צומת ספרים

לרכישת הספר מחו"ל:

רכישת הספר תפילת נשים מחו"ל

 
 

                                                                                                                                                                 דוא"ל לפניות הגולשים