שלום, אני ד"ר עליזה לביא – חוקרת תולדות נשים יהודיות, תפילה ומסורת, סופרת, יזמת חברתית, אשת ציבור ולשעבר חברת הכנסת. אני מייסדת ומובילת מיזם תפילת נשים, הפועל להשבת הקול, הידע והמורשת של נשים יהודיות אל החיים היהודיים בני זמננו.

במשך למעלה משלושה עשורים אני פועלת במפגש שבין מחקר, זהות יהודית, מנהיגות, חברה ותרבות. אני מלמדת באוניברסיטת בר־אילן ובמרכז האקדמי אונו, מרצה בישראל וברחבי העולם, משתתפת בשיח הציבורי כפרשנית ופובליציסטית, ומגישה את הפודקאסט "עושות היסטוריה".

לצד מיזם תפילת נשים, אני מייסדת ומובילה את פורום – מנהיגות מחברות (WLF), רשת של נשים מובילות הפועלת לחיזוק האמון, האחריות המשותפת והחיבור בין חלקי החברה הישראלית. אני חברה במועצות, בוועדות ציבוריות וביוזמות חברתיות בתחומי החינוך, התרבות, הזהות והמנהיגות.

אני מחויבת לפעול לחיזוק החיבור בין חלקי החברה הישראלית, ופועלת להחזיר לשיח הציבורי ולחוויה האישית נכסים תרבותיים שנשכחו עם הזמן.
בתפקידי הציבוריים ובפעילותי החברתית אני מובילה מגוון יוזמות ומרחבי פעילות ברוח הערכים בהם אני מאמינה, ויחד עם רבים פועלת לישראל טובה יותר.
פורום "120 מנהיגות מחברות" שייסדתי, מפגיש נשים ממגזרים שונים במטרה, לחזור ללמוד להקשיב, להכיר, ליצור שיח מכבד ולייצר פתרונות מאפשרים.
בנוסף, אני חברת מועצה במרכז שז"ר, ובוועד המנהל של העמותה לחינוך בלתי פורמלי בנתניה. ממשיכה לפעול לקידום מעמד האישה ושוויון חברתי, ובמציאת פתרונות בסוגיות דת-מדינה וביניהם: מצוקת המתגיירים והעגונות.

כיהנתי כראש מועצת הקולנוע הישראלית, כראש מרכז הרצל וייסדתי את הבמה לשיח ישראלי-יהודי בצוותא. יחד עם גברי ברגיל הובלנו את התיקון הגדול בצוותא. שימשתי כחברה בוועד המנהל של כפר "איזון"- המרכז הישראלי לטיפול בתרמילאים שנפגעו מסמים והייתי חברת הנהלה ב"קולך". שם בין היתר, ייסדתי את הוועדה למיגור ההטרדות המיניות בציבור הדתי. בנוסף, הייתי חברת מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ובוועדת מחקר ורב-תרבותיות לקידום גיוון דעות ולייצוג הולם של החברה הישראלית בתקשורת.

כיהנתי כחברת כנסת בכנסות ה-19 וה-20. עמדתי בראש הוועדה למעמד האישה ולשוויון מגדרי, וכן בראש ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות. בנוסף, כיהנתי כחברה בוועדות חוץ וביטחון, כספים, כלכלה, אתיקה ופניות הציבור. ועמדתי בראש שדולות בנושאי דת ומדינה, קידום סטודנטים, חיילים בודדים, מאבק בדה-לגיטימציה, שימור אתרים, איכות הסביבה ועוד.

במהלך כהונתי המשכתי לפעול לצמצום פערים מגדריים, קידום ייצוג נשים בתפקידי מפתח, מאבק באלימות מינית ובהטמעת חשיבה מגדרית בתקציב המדינה. חקיקתי כוללת חוקים פורצי דרך, חוק שילוב נשים ברשימות לבחירות המוניציפליות, חוק לידה שקטה, הרחבת זכויות יולדות עצמאיות, ייצוג הולם לנשים בוועדות למינוי דיינים ושופטים, חוק פורץ הדרך המאפשר סיוע של בית הדין הרבני לעגונות שאינן אזרחיות ישראל, חוק איסור צריכת זנות, שכר שווה, מניעת הטרדות מיניות ועוד. בנוסף, פעלתי להגנה על נפגעי עבירות מין ולמניעת העסקת חשודים בעבירות אלו במוסדות רגישים, לצד קידום חקיקה להרחבת השבת כיום מנוחה גם למי שאינו שומר שבת, להרחבת תנאי אסירים להשתתפות בבחירות ועוד.

במקביל, ייצגתי את הכנסת בזירה הבין-לאומית, חיזקתי קשרים בין-פרלמנטריים ונאבקתי ביוזמות חרם נגד ישראל. עמדתי בראש המשלחת למועצת אירופה ובראש אגודות הידידות הפרלמנטריות ישראל-צ’כיה וישראל-נורבגיה. על תרומתי וחקיקתי פורצת הדרך זכיתי באות הפרלמנטרית המצטיינת של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בעקבות מבצע צוק איתן קידמתי את "נוהל חברה" בצה"ל, שעל פיו גם חברות וארוסות של חללי צה"ל יקבלו הודעה רשמית על נפילתם. בהמשך הובלתי נוהל חברה גם בנציבות שירות המדינה, שעל פיו בני זוג של חלל מערכת הביטחון יהיו זכאים לימי אבל הקבועים בחוק, גם אם לא נישאו לו, ובמהלך חרבות ברזל הסדרתי את חוק ארוסות חללי צה"ל.

מאז ומתמיד ראיתי בחיבור ובאחדות ערכים עליונים, אבני היסוד של החברה הישראלית. משימת דורנו היא למצוא דרך להוביל שיח מכבד מול כל מחלוקת, גם ובעיקר כשהם מנוגדים לדעותינו. עכשיו יותר מאשר אי פעם. אני פועלת עם אותם ישראלים אוהבי המדינה מכל גווני הקשת, המוכנים לוותר על זמן, נוחות וכסף, שלוקחים ימי חופש ומשתתפים ביוזמות, במעגלי שיח, במפגשים ובלימוד ומנסים להגיע להסכמות במערכה הדמוקרטית על עיצוב פני המדינה. זהו זמנה של החברה האזרחית להוביל שיח מאחה מה כן ומה לא, מתי כן ומתי לא – ולכבד בצורה הדדית את ההסכמות הללו ואף להיאבק עליהן זה לצד זה. כי ישראל היא הבית המשותף היחיד שלנו.

זהות, תרבות והיסטוריה משותפת הם הדבק שמחזיק אותנו יחד, וממול השסעים המרובים אני דובקת בצורך לצמצם את השבטיות והפוליטיקה המפלגת. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, והאיזון בין שני המרכיבים הללו הוא קריטי לעתידה. לכן, אני פועלת רבות לשמר את הקו המחבר בין  דת ומדינה מתוך תפיסה שחשוב להחזיר את היהדות לישראלים, ולשמור על המרחב התרבותי-יהודי בפרהסיה תוך יצירת מרחב יהודי ישראלי מכיל ומאפשר עבור מגוון קבוצות וזרמים. אני מאמינה כי יש להימנע ככל הניתן מחקיקה בנושאים הללו, ולחתור להסכמות דרך דיאלוג והבנות הדדיות שאותם אני מקדמת בפרויקטים מגוונים.

נושאים נוספים שקרובים לליבי הם חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות, מתוך הכרה בחשיבותו האסטרטגית והערכית לעתידנו, ופועלת להנגיש את ספריי ועבודתי בשפות שונות.
קידום חינוך והשכלה, מחויבות הקהילה והאחריות ההורית. כמו כן, חשובה לי סוגיית מעמד הנשים ושוויון מגדרי, שמהווה מרכיב קריטי בשוויון החברתי ובהגברת הצמיחה במשק. אני פועלת לשילוב נשים בעמדות מפתח, לצמצום פערי השכר וכן, לקידום נשים בצבא, באקדמיה ובמערכות המשפט וההנהגה.

חשוב לי להחזיר את הקול והמעשה הנשי היהודי כפי שבאו לביטוי לאורך  ההיסטוריה, מתוך ראייה הממוקדת  בעם, באחדותו, בקיומו ובשימור מורשתו – כמשימה עליונה. קול זה שראשיתו באמהותנו, בהבטחה לרחל, במנהיגותן של מרים, דבורה, אסתר, נעמי ועוד הכרחי להמשך קיום העם. בהדהודו ובהמשכו בהיגדים ובמעשים של נשים רבות לאורך ההיסטוריה, ומתוכם לחלץ את כלי המנהיגות של מנהיגות בעמנו, ולהחזירם למרחב חיינו ולחיבורים מחדש.  כמו גם לשימוש בטקסטים העתיקים – שנכתבו על ידי נשים ועבורן. בחמשת ספריי יצרתי ז'אנר ובעזרתם הרחבתי את ארון הספרים היהודי-ישראלי, ואני מבקשת להחזיר את מה שכמעט ואבד. ספרי הראשון תפילת נשים הפך לרב-מכר על-זמני, נכנס ללבבות ומעורר געגוע עמוק.

בקול הנשי לאורך הדורות יש כוח של חיבור, של פתיחת לבבות גם בקרב אלו הרחוקים. הנקודה היהודית מעורערת גם מאדישות רבת שנים.
אני נוכחת לכך שוב ושוב במסעותיי עם תפילות הנשים בשלושת העשורים האחרונים. גם מי שמרגישים מאוימים ומנותקים – לבבותיהם נפתחים אל מילים עתיקות שעברו מאם לבתה ומסבתא לנכדתה ומעוררות געגוע. 

המעברים מהחברה האזרחית לכנסת ובחזרה לזירה החברתית-ציבורית הם טבעיים עבורי. אותן המטרות, אמצעים שונים. כיום, במקביל לעבודתי המחקרית ולהוראה על עולמן של נשים יהודיות אני מקדישה זמן רב להרצאות וליצירת חיבורים בין אנשים וקהילות. אני מאמינה שחיזוק השייכות, הזהות והשותפות הם האתגרים הבוערים של דורנו, וממשיכה לפעול בכל הכלים שברשותי כדי לטפח אותם. אין לנו ארץ אחרת, ועלינו לזכור שהגורל שלנו משותף.

 את דרכי האקדמית התחלתי בלימודי תקשורת ומדעי המדינה, ובהמשך השלמתי תארים מתקדמים באוניברסיטת בר־אילן. עבודת הדוקטורט שלי, רדיו ומגדר בישראל, בחנה את הייצוג המגדרי ביומני החדשות ובתוכניות האקטואליה ברדיו הציבורי. המחקר, מן הראשונים בישראל ששילבו מתודולוגיות כמותיות ואיכותניות בתחום זה, חשף את הפער העמוק בין חלקן של נשים באוכלוסייה לבין נוכחותן המצומצמת כמגישות, עורכות, מרואיינות ופרשניות בשיח התקשורתי.

הממצאים המחישו כי התקשורת אינה רק משקפת את המציאות החברתית, אלא גם מעצבת אותה. כאשר קולן של נשים כמעט ואינו נשמע במרחב הציבורי, הפער חורג משאלת הייצוג: הוא מנציח היררכיות, מעמיק דעות קדומות ומשפיע על מוקדי הכוח ועל השיח הציבורי. עבורי, המחקר הפך לקריאה לפעולה ולבסיס לעשייה אקדמית, ציבורית וחברתית מתמשכת.

בהמשך הייתי עמיתת מחקר באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית. במשך למעלה מעשרים שנה לימדתי, חקרתי והנחיתי סטודנטים בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, השתתפתי ביוזמות אקדמיות ומחקריות וערכתי את כתב העת פתו״ח.

כיום אני מלמדת באוניברסיטת בר־אילן ובמרכז האקדמי אונו קורסים וסמינרים העוסקים בתפילות נשים, בכתיבה של נשים יהודיות, במנהגים, בזיכרון, בזהות ובמנהיגות. ההוראה שלי משלבת מחקר היסטורי ואקדמי עם טקסטים, סיפורי חיים ומסורות מקהילות ישראל, ומזמינה את הסטודנטיות והסטודנטים לבחון כיצד ידע נשי נשמר, נשכח וחוזר אל החיים היהודיים בני זמננו.

אני מרצה בבמות אקדמיות וציבוריות בישראל ובעולם על מחקריי ועל ספריי, ופועלת להרחבת השיח על נשים יהודיות, מורשת, מגדר, זהות וחברה. מתוך העבודה האקדמית רבת השנים צמח גם מיזם תפילת נשים מיזם תרבותי, חינוכי ודיגיטלי דו־לשוני, המחבר בין מחקר אקדמי לבין משפחות, קהילות והדור הצעיר, ומשיב ידע, תפילות, מנהגים וסיפורי נשים יהודיות אל המרחב הציבורי.

במשך כעשרים שנה ערכתי והגשתי תוכניות טלוויזיה ורדיו בנושאי תרבות יהודית והחברה הישראלית. בין השאר הגשתי את התוכניות צירופים והחודש בערוץ הראשון, וכן את בוקר טוב ישראל ושבע וחצי במסגרת מחלקת החדשות של הערוץ. ברשת ב' של קול ישראל הגשתי לצד רונית לב־ארי את התוכנית מזווית נשית עם עליזה ורונית.

כיום אני ממשיכה להשתתף בשיח הציבורי כפרשנית בתוכניות חדשות, כותבת מאמרי דעה בנושאים שעל סדר היום, ומגישה את הפודקאסט עושות היסטוריה, המביא את סיפור חייהן של מניהיגות יהודיות וישראליות ומאיר באמצעותן סוגיות של זהות, מנהיגות, זיכרון וחברה.

נולדתי בתשרי תשכ"ה, ספטמבר 1964, גדלתי בנתניה ובירושלים. למדתי בתיכון הדתי "בר-אילן" בנתניה, שם גם התחנכתי בתנועת הנוער בני עקיבא. אחרי סיום לימודיי, שירתתי בצה"ל כמורה-חיילת לידיעת הארץ ולאחר מכן כקצינת חן-ת"ש בגדנ"ע. לאחר שירותי הצבאי, המשכתי בתפקידי הדרכה בחברה להגנת הטבע. בשנת 1987, אחרי שהתחתנתי עם עו"ד צוריאל לביא, שימשנו כשליחי בני עקיבא בדרבן שבדרום אפריקה. כיום, אנו מתגוררים בנתניה, הורים לארבעה ילדים וסבא וסבתא לתשעה נכדים.