בין אמצעים וכוונות: על תכנית משרד התפוצות לחיזוק הזהות והקשר לישראל בתפוצות

חיזוק הזהות: תכלית ראויה- הבנה לקויה
ח"כ ד"ר עליזה לביא

במאבק רווי האמוציות על כס הנשיאות בארה"ב, דבר אחד ניתן כבר לומר בוודאות: תהא זו הילרי קלינטון, או שמא דונלד טראמפ, נכדים יהודים יתגוררו בבית הלבן כך או כך. שאלה מורכבת יותר היא מה אם בבוא היום, יחשוב מי מהם לעלות ארצה. האם יתקבל בזרועות פתוחות כיהודי בן שווים, או שמא יתקל בחומות בצורות של בירוקרטיה, חשדנות והתנשאות, שהפכו לאחד מסמליו המובהקים של הממסד הדתי בישראל של ימינו?

בשבועות האחרונים התבשרנו כי השר נפתלי בנט מוביל תכנית לחיזוק הקשר והזהות היהודית בתפוצות, ומשקיע בכך עשרות מיליונים. על רקע השבר העמוק ביחסים בין יהודי העולם למדינת ישראל וההשלכות הנלוות לכך, הכוונות והרצון לעשות משהו בנידון בהחלט ראויים. בין אם מתוך תחושת אחריות עמוקה כלפי כל יהודי באשר הוא, בין אם מטעמים אסטרטגיים, מדיניים, כלכליים ואחרים, קשר חזק ובריא בין היהודים ברחבי העולם הוא אינטרס משותף לכל הצדדים. על כן, הרעיון לכשעצמו מבורך, שכן התעלמות במקרה זה רק תחריף את הבעיה.

אולם כל תכנית באשר היא אמורה להתחיל בהגדרת הבעיה ואפיון הצרכים, ומתוך כך לגזור אמצעים לפתרון. במשרד התפוצות הדברים עובדים כל כך הפוך, שלא רק שהפתרון אינו נגזר מהגדרת הבעיה, אלא הוא מתעלם ממנה במופגן ועשוי אף להעצים אותה. הרציונל מאחורי התכנית הוא, כי אם רק נשפוך עוד קצת כסף אל מעבר לים, הרי שבעיית התרחקותם של יהודי ארה"ב, פיזית, רוחנית ורעיונית, ודאי תדעך, ומכל מקום נוכל לומר שלפחות ניסינו. לאן ילך הכסף? כברירת מחדל, ברובו לגופים אורתודוקסיים, שהרי אין עוד מלבדם.

בישראל התקבעה התפיסה שיהדות ואורתודוקסיה אחד הם, וכל הכופר בדבר הוא בחזקת "לא שייך". סוגיה זאת ידועה ומוכרת והיא מושא דיון העומד בפני עצמו. אולם חוסר היכולת להפריד בין המחלוקת המוכרת סביב המרכיב דתי, ובין הקונצנזוס האפשרי והרצוי סביב המרכיב הזהותי, היא שורש הבעיה.

וכך, באבחת החלטה, נשלח הכסף למקום שמלכתחילה מכעיס אולי יותר מכל את יהודי ארה"ב ומביא להתרחקותם: זה שקובע מיהו יהודי, באיזו מידה ובאילו תנאים. אותו המרכיב שהרחיק רבים מיהודי העולם ממדינת ישראל, מיוצא כעת ישירות אליהם, עטוף בחבילות של דולרים.

כיום, נכון לומר שהפער הבין דורי שנוצר בקרב יהודי ארה"ב שינה משמעותית את התפיסות ביחס לישראל. בעוד דור ההורים ראה בישראל חלק ממהותו היהודית ופעל בהתאם, רבים מבני ובנות הדור הצעיר אינם רואים זיקה בין יהדותם שלהם ובין המדינה היהודית. חלקם, כמו רבים מבני גילם, עסוקים בטיפוח הקריירה האישית ומסתפקים בתרומה לקהילה הסובבת. גם בקרב אלה החשים רצון לתרום ולהיות חלק ממשהו גדול יותר, התגייסות למען ישראל אינה תמיד יעד רלוונטי, שכן הם מוצאים בה מעט מאוד מן המשותף, והתפיסה של "תיקון עולם" היא זו הרווחת.
ובכל זאת, הסיפור אינו חד ממדי כפי שנוטים לציירו. יהדות ארצות הברית, אם עדיין ניתן לדבר עליה באיזושהי הכללה, חווה תהליכי שינוי עמוקים זה שנים, ולא רק שהזהות היהודית יקרה לה, רבים בקהילות לוקחים חלק פעיל בשימורה. דוגמא אחת בלבד מהשנים האחרונות היא תהליכי הרנסנס בפיתוח מסגרות לימוד יהודיות. לא רק בקרב אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, אלא גם בקרב אלה המתעקשים להגדיר עצמם "Simply Jewish", ואף מקדישים לכך מכספם, מרצם וזמנם. מדוע? כי לרבים משותף החשש מפני טשטוש הזהות היהודית, והם חפצים בתחושת החיבור והשייכות.

אני קוראת להם בשם "שומרי יהדות", וקצת פחות חשובה בעיניי השאלה איך הם מגדירים את עצמם או מוגדרים מבחוץ. הם חשים, ובצדק, שמשימת השעה היא להנגיש את היהדות ולא לעטוף אותה בחומות ביצורים. הם פועלים לחלץ תובנות ומחשבות מהטקסטים העתיקים ומהמסורות שנשכחו ולהנחילם לדור העכשווי. כך, פעמים רבות מוצאים הצעירים מסגרות יהודיות בהם הם חשים בנוח, אלו המצליחות להתכתב בשפה עכשווית גם עם אלו שלא גדלו במסגרות של חינוך יהודי, או שביקרו בקהילת תפילה לפחות בגיל בת ובר המצווה, או גדלו במשפחה השומרת על ריטואליים יהודיים. הפרקטיקה הדתית אצל חלקם מעוררת לא פעם תמיהה והתנגדות (בעיקר בקרב אלו המשוכנעים שכל התבונה מרוכזת אצלם), אולם בולטת וחשובה יותר מחויבותם העמוקה לאותו גרעין יהודי משותף ולשימור החיבור והזהות. על כן, אותו גרעין יהודי בהחלט יכול וצריך להיות היסוד המחבר, זאת גם מבלי שנסכים בכלל הסוגיות המדיניות והפוליטיות.

אך כשצעירים אלו מפנים לרגע מבטם לנעשה במרחב הישראלי, הם מבינים יותר ויותר שישראל אינה באמת הבית של העם היהודי כולו. סגירות הממסד הרבני והגבלת שירותי הדת בישראל הן סוגיות שנידונו רבות בהקשר הפנים ישראלי, אך הקשר בין אלו ובין יחסינו עם יהדות העולם נסתר מעיניהם של רבים, בין אם מהבנה לקויה של אופי הקהילות בעולם, בין אם מעצימת עין מכוונת.

יותר ויותר חשים שגם בכותל המערבי כבר אין להם מקום, הגיור שלהם אינו מוכר, וגם שעריהם של המקוואות הציבוריים בישראל סגורים בפניהם. כול אלו מעצימים את התחושה שדיבורים לחוד, ומעשים לחוד, וכי הממסד הישראלי לא באמת לוקח אותם בחשבון במבחן המעשה. זכור לי היטב משפט שאמרה לי בביקורי לפני מספר חודשים צעירה בניו יורק: "במנהטן אני חשה יהודיה יותר, יש פה יותר מסגרות מאפשרות". האמנם זו מציאות שאנו מוכנים לחיות עמה בשלום?

למרות שלילת הגולה שעמדה ביסוד הציונות, איננו יכולים להתעלם מהמתרחש בתפוצות, ודאי לא מן הגדולה שבהן. אלה אחיותינו ואחינו, למרות הריחוק הגיאוגרפי, התפיסתי, הפוליטי והדתי. למרות הכל, החוכמה היא להדגיש את המשותף על פני השוני. זוהי המשמעות של אחריות הדדית.

ישראל כמדינה יהודית המחויבת לעם היהודי, למורשתו ולעתידו צריכה בהחלט להיתפס ככתובת להתמודדות עם האתגר המרכזי הניצב בתקופתנו בפני העם היהודי כולו. הבנה משותפת של גודל השעה וגודל האחריות, תשיא תועלת לשני הצדדים. אולם כדי שזה יקרה, ישראל צריכה לפעול בכנות בדיבור ובמעשה.

טוב עשו השר בנט ואנשי משרדו שתקצבו פרויקט ראשוני לטובת "חיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל" בקמפוסים בארה"ב. קצת פחות טוב שעשו זאת שוב בדרך הישנה והמוכרת, לבדם ולא מתוך הידברות עם הקהילות והבנת צרכיהם. בכך, יותר מכל ייבחן הפרויקט והצלחתו: אם ימשיך לדבוק בשפה שאיש אינו מוכן לשמוע יהא בגדר 'בא לברך ויצא מקלל'. אך אם יהיה קשוב לקולות העולים מן השטח ולקודים התרבותיים היהודיים העכשוויים יוכל ליצור ערוצי תקשורת ממשיים ולהניב פירות.