הפגרה החלה, אך העבודה לא עוצרת לרגע. הגענו לכנסת לדיון מיוחד שיזמנו לפני חידוש הזיכיון של חברת סיטיפס, המפעילה של הרכבת הקלה בירושלים:
לפני קצת פחות משנה, בשעת ערב מאוחרת התקשרה אליי בתי מבוהלת וסיפרה לי שהיא וחברותיה הורדו מהרכבת הקלה בירושלים בידי הסדרנים ברכבת. והסיבה לכך? הן קנו כרטיסים לנסיעה, אך לא העבירו אותם במכשיר 'התיקוף'. עוד לפני שהפסיקו בכלל להסביר שזו הפעם הראשונה שלהן ברכבת הקלה בעיר, שקנו כרטיס במכונות וכי יכולות כמובן להציגו/להעבירו כנדרש, דרשה הסדרנית בצעקות שירדו מיד.
שבועיים לאחר מכן הגיע גם הקנס בדואר, ע"ס 180 ש"ח.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה ? כי בתי האהובה, אמנם מיוחדת במינה (ואין אובייקטיבית ממני;), אך סיפורה אינו מיוחד או חריג כלל וכלל.
כי היחס הבוטה מצד חברת סיטיפס לנוסעיה, הם רק אחד מתחלואיה של החברה, שסובלת ממספר עצום של תלונות (ישירות לחברה עצמה בצד אינספור פניות לח"כים ולמשרדי הממשלה), מקרונות דחוסים עד אפס מקום, ממכונות כירטוס מיושנות, מתעשיית דוחות שמעשירה את קופת החברה על חשבון קהל שבוי, וגרוע מכל- מגבלת השימוש ב'ערך צבור', כלומר, היעדר האפשרות לנוסע למעבר בין אמצעי התחבורה השונים בדרכו ליעד.
הבוקר קיימנו דיון מהיר שיזמנו בועדת הכלכלה על רקע המו"מ שמקיים משרד התחבורה להארכת הזיכיון של סיטיפס, אך הסברים ומענה לשלל התלונות לא קיבלנו. לכן זוהי שעת כושר, ומסיטי פס, שמשרתת למעלה מ-100 אלף נוסעים ביום יש לדרוש בצורה ברורה– מהפכה בשירות, או הפסקת הזיכיון.