רוח רעה מנשבת בשנה וחצי האחרונות מעל התקשורת בישראל
שידור ציבורי איכותי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
שידור ציבורי אמור להיות עצמאי, חזק, איכותי, מקצועי ונקי מכל השפעה פוליטית.
אבל ממשלת ישראל והעומד בראשה כאמור, אובססיבי בכל סוגיה הנוגעת בתקשורת.
הליך הקמתו של תאגיד השידור לא חף מבעיות, חלק מן התלונות הגיעו גם אליי.
אבל ברור שכל הדיון הפוליטי שהתקיים בעת האחרונה לא קשור כהוא זה לשאלה כיצד יוקם תאגיד איכותי למען הציבור.
הקמת התאגיד הפכה לפארסה כיוון ששרי הממשלה הפכו את התאגיד לכלי ניגוח פוליטי.
– ואיזה עיתונאי או איש תקשורת רציני יעלה על דעתו להיכנס למיטה החולה הזו, כשהוא מזהה שהממשלה שלו עושה הכל כדי להתערב בתכנים ובמינויים, וכשהוא מזהה שאין שום ביטחון ויציבות, והוא רואה שבשכל יומיים יוצאת משרים חסרי אחריות הצהרה אחרת?
– ראש הממשלה אמנם דיבר היום על פתיחת השוק לתחרות— אבל בפועל, מנהל מאז כניסתו למשרד התקשורת קמפיין בוטה לכנגד התקשורת החופשית בישראל.
– כי בשוק תקשורת חופשי—איש לא היה מעלה על דעתו להכתיב לערוץ הכנסת מהי "פגיעה בתדמית הכנסת"; בשוק תקשורת חופשי, לא היה שר התקשורת מחלק מתנות למקורבו שאול אלוביץ', על מנת לחזק את המונופול החזק ביותר בשוק התקשורת (בזק), ו'קונה' כתבות מחמיאות באתר וואלה; בשוק תקשורת חופשי—- באף דמוקרטיה בעולם לא היו מדברים בישיבת ממשלה על "שליטה בתאגיד" , ו"מה שווה שידור ציבורי אם לא נשלוט בו"….
הקרב כאן הוא פרסונלי, הוא אישי, והוא מגובה בשרי וחברי הליכוד שמתגייסים למאבק ומשרתים כנושאי כלים, ובכמה עילי הון ושופרי תעמולה פרטיים שלוקחים חלק פעיל.
וזהו רבותיי, גם הסיפור האמיתי מאחורי הפארסה של השבועות האחרונים סביב הקמת התאגיד. אובססיית שליטה.