התרמיל היהודי – מסע בר-מצווה בקהילות ישראל

שלום עליזה, לפני כשבועיים חגגנו את בר המצווה של בננו הבכור. בשנה האחרונה, הכנו את עצמנו בקפידה, רוחנית ומעשית למעמד המרגש הזה. למזלנו, מצאנו את ספרך התרמיל היהודי, כבר בשלבי ההכנה המוקדמים, ורכשנו אותו מיד. תחילה קרא אותו בננו ולאחר מכן גם בעלי ואני. אין לי מילים לתאר כמה ידע, צבע, עומק ורוח נתן לכולנו ספרך, ובמיוחד לי, וסייע לי להתחבר לעומק הרוחני של בר המצווה, ולהיות שם בכל מאודי ובכל ליבי. מבחינתי, רגע השיא היה בבית הכנסת, בעליה לתורה, כשעמדתי מול כל הנוכחים והקראתי את תפילתה של אם, כשדמעות בעיני. בזכותך הגעתי למקורות האלו. לעוצמה הזו. בזכותך בר המצווה של בני הייתה לא רק מרגשת עבורי, אלא חוויה רוחנית עמוקה ומשמעותית מאין כמוה. ועל כך אודה לך כל חיי.

בהערכה עצומה, ובתודה עמוקה, נירית נורמן.

זכרונות מבר המצווה שלי – אורי אורבך
פרשת תזריע איננה פרשה קלה. גם העובדה ששמי השני, שהוסתר והודחק במשך 13 שנה, הוא שרגא – אינה מקלה על חווית העלייה לתורה. שרגא נחשב בשנות ה-70 למקבילה של "יורם". כלומר: חנון, פראייר, נחנח.

הנה עוד מעט הגבאי יקרא בקול חגיגי "יעעעמוד, אורי שרגא בן אהרן" ומספסלי החברים לכיתה שגודשים שלושה ספסלים בפאתי בית הכנסת תעלה אוושה מצוחקקת: "שרגא… שרגא, אורי שרגא. לא ידענו, הוא אף פעם לא סיפר לנו".

אבל עוד לפני החשש המנקר הזה ידעתי שיש בעיה. הבחנתי בה עוד כשלמדתי לקרוא את הפרשה שלי. נגע צרעת – זה זכר או נקבה?

הרי נגע הוא זכר וצרעת היא נקבה. נגע-צרעת הוא אם כן "הוא". אלא שבכמה וכמה מקומות בפרשה מופיע דווקא הצירוף "נגע צרעת היא". מה שמחמיר את הבעיה הוא (או היא) שתורתנו הקדושה אינה מנוקדת, ובפרשת תזריע המלים "היא" ו"הוא" כתובות בדיוק אותו דבר – "הוא" – אבל נקראות לפי העניין. לבעל קורא שאינו מקצועי זוהי מלאכה בלתי אפשרית. ואני הייתי רק בר-מצווה. שלוש-עשרה מלאו לנער ולבו המה.

והנה אני, כמה דקות לפני ששרגאיותי תיחשף לעין כול, עומד על הבימה, קורא את כל הפרשה וכל התרגולים נשכחים, וכל החזרות נמחקות. אני אומר "נגע צרעת הוא" וכל בית הכנסת רועם: "היא". אני קורא "צרעת היא" וכל בית הכנסת מגיב ב"הוא".

ילדים נטשו את משחקיהם בחצר בית הכנסת, קשישים התעוררו מנמנומם ונדמה שגם עוף עופף וציפור צייץ ופרות געו. כולם כאחד, איש אחד ופה אחד, ארבו לשרגא הקטן – משל מדובר בהמן של המגילה המחכה להרעשתו: הו-היא, הי-הו, הו-הו… זו הייתה קריאת בר-מצווה שלא תישכח. עוד חודשים רבים ורעים אחר-כך החברים קראו לי "הו-הי" במקום "אורי".

ואני הייתי נבוך מעט, מחייך חיוך מאולץ מתחת לשפמי שטרם צימח, ושמח שבתוך ההוא וההיא בבית הכנסת איש לפחות לא שם לב כשהגבאי הכריז שהשם השני שלי הוא שרגא.

זכרונות מבר המצווה שלי – קובי אוז
לא היה לי מושג שהבר-מצווה שלי תהיה מלחמת תרבות. והיא הייתה לגמרי.

כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, ה"אייטיז" התפרץ בצבעוניות של גל חדש. הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות היישר מתוך "חדש, חדיש ומחודש" ברשת גימל; הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון; ותוכניות המדע היו בראש. המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר-מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט. זה התחיל מהזמנת הלהקה: אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו. לאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!)

נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה להזדווג עם דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי: גם. נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות. כמו באורגן שלי, גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו – אבל שלא כמו אורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו פיתוחי זהב, קולו פנינים, ולהקתו חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוזיקליים.

שבת חתן בבית הכנסת. אני צריך להכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, לעלות אל הבמונת כשמעליי הבד המפוספס, המוזר,כיפה על השביל-באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה. סבא שלי הפייטן, רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר.

גם אני ויתרתי. ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי. 27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופים של סלסוליו, ביחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי-כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, בקריית מלאכי, בשדרות וברחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים. ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.

העולם הגלובלי נלחם על כל ילד. הוא משפיע על כל אחד מאתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים. אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר. כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר-מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?

בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי, רואים בווידאו, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב. לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים, אבל רק לטוניסאים יש ראול ג'ורנו. לכולם יש העולם הרחב והצבעוני, אבל רק לי יש סבא שלי והוא זהב טהור. הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי הוא בדרך כלל זול הרבה יותר מעבודת יד. ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה ל-mp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחוריי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר: קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.

עליזה שלום,

את לא מכירה אותי. אני עובדת בעמותת רעות. הכרתי אותך דרך מרב מנדלבאום. החודש חגגנו לבני הבכור בר מצווה. היה אירוע מאד מאד מרגש. כשמרב שמעה שאני מתלבטת האם להקריא לבני ברכה באירוע, היא התעקשה שאכתוב ואקריא לו ברכה, וכדי לעזור לי היא הביאה לי את הספר שכתבת לבנך, התרמיל היהודי. אני חייבת לציין, שהכתיבה הייתה הרבה יותר קלה לי. מעבר לתפילה שהקראתי (מהספר שלך, תפילת נשים, שמרב רכשה ליום ההולדת שלי), השתמשתי, לא מעט, בספר התרמיל היהודי. לאחר שהקראתי את הברכה באירוע, לא נשארה עין יבשה. אני רוצה לומר לך תודה רבה, ריגשת אותי מאד עם הספרים שלך.

בהוקרה,

סמדר

לפני כשבועיים חגגנו את בר המצווה של בננו הבכור. בשנה האחרונה, הכנו את עצמנו בקפידה, רוחנית ומעשית למעמד המרגש הזה. למזלנו, מצאנו את ספרך התרמיל היהודי, כבר בשלבי ההכנה המוקדמים, ורכשנו אותו מיד. תחילה קרא אותו בננו ולאחר מכן גם בעלי ואני. אין לי מילים לתאר כמה ידע, צבע, עומק ורוח נתן לכולנו ספרך, ובמיוחד לי, וסייע לי להתחבר לעומק הרוחני של בר המצווה, ולהיות שם בכל מאודי ובכל ליבי. מבחינתי, רגע השיא היה בבית הכנסת, בעליה לתורה, כשעמדתי מול כל הנוכחים והקראתי את תפילתה של אם, כשדמעות בעיני. בזכותך הגעתי למקורות האלו. לעוצמה הזו. בזכותך בר המצווה של בני הייתה לא רק מרגשת עבורי, אלא חוויה רוחנית עמוקה ומשמעותית מאין כמוה. ועל כך אודה לך כל חיי. בהערכה עצומה,

ובתודה עמוקה,

נירית נורמן, גבעתיים

עליזה שלום,

ראשית, תודה רבה על הספר המאלף והמעניין שהצלחתי לסיים בערב אחד… ודווקא בגלל שהספר ריתק אותי. שנית, אם יורשה לי להאיר 2 הארות:

1. עמ' 120-122 בספר: בסוף הסיפור הסיפור הינך מביאה את סיפורו של הנרי פניכל… במקורות אחרים שחיפשתי ראיתי ששמו הוא הנרי פנישל- אינני יודע מהו שם משפחתו הנכון אך אולי שווה בדיקה.

2. סתם הארה: כאשר קראתי את הסיפור של חיים באר (עמ' 180), ידעתי למן הרגע הראשון שהוא מוכר לי ממקום אחר…לא הצלחתי להיזכר גם לאור העובדה שאני זוכר אותו כסיפור חיובי שלימד "צדקה אמיתית" ואילו סיפורו המלא כפי שאת הבאת בספרך מלמד כי השורה התחתונה הינה שחיים באר נשאר ב"טראומה" מסעודת הבר מצווה שלו. והו-אז נזכרתי שהרב שמחה רז הביא את חלקו הראשון של הסיפור, כפי שסיפר לו חיים באר עצמו, בספרו על ר' אריה לוין שלחש על אוזנו של נער הבר מצווה (חיים באר) שיראה מהי צדקה אמיתית.

מעניין לראות שבספרו של שמחה רז סעודה זו הוצגה באופן אחר (חיובי) על ידי חיים באר ואילו בספרך כאשר מובא הסיפור המלא הוצגה סעודה זו דווקא באופן שלילי והכל על ידי אותו אדם…

אני בדרך כלל לא מאלה שמגיבים ומשתפים אבל לא יכולתי להישאר אדיש מול הספר שלך "התרמיל היהודי". ראיתי איך האוסף הזה של מקורות וטקסטים ומנהגים ופולחנים, הצליח לתפוש את הבן שלי. מדובר בבן דורו של בנך כך שהספר – על פי המחברת – מוקדש גם לו…

אורי בני יהיה בר מצוה ב – כ"ג חשוון. אוטוטו… ביום שישי קנינו, אורי ואני, את הספר ומאז הוא קורא בו. אורי הוא נער סקרן, פיקח, אוהב לקרוא אבל הוא עדיין צעיר בשביל ליישם את ההמלצה, אחת מעשר, של יאיר לפיד: "תקרא 10 ספרים שקשה לך לקרוא". כלומר, אם הספר שלך היה משעמם אותו הוא לא היה קורא בו.

עליזה יקרה, איך עבר האירוע שלכן מנסחות תשובה בצוותא?? הצטערתי שלא יכולתי להגיע. איזה ציבור הגיע? זה היה משהו כל כך מחוץ לכללים הרגילים שתהיתי מי יהיו האנשים שיגיעו לזה. תודה על הליווי הרדיופוני לבישולי החג. שמחתי לשמוע אותך. קצת באיחור אולי נזכרתי פתאום בסיפור שאבי ע"ה אהב לספר. וודאי תמצאי בו עניין. אבי היה בשנות מלחמת העולם השנייה בדרום אמריקה כך שהסיפור הוא כנראה מסוף שנות השלושים או מראשית הארבעים.

רופא יהודי-ארגנטינאי בשם ד"ר מדינה נסע לאיזה מפגש רופאים בספרד והחליט לנסות 'לחפש שורשים'. הוא ניסה להתקשר עם כמה שמות דומים ואחד מהם הציע לו להיפגש, אף שאינו יהודי ואין לו כל קשר עם יהודים. הגיע איזה 'גנרליסמו' גבוה במכונית שרד מפוארת ולקח אותו לביתו ושוחחו על הא ודא [מן הסתם פוליטיקה עולמית וקומוניזם, על מה כבר דיברו אז?]. לקראת סוף הביקור אמר לו בעל הבית: כיוון שאתה מתעניין כל כך בתרבויות ישנות אולי תוכל להבין מנהג מוזר שנהוג במשפחתי: כשילד מגיע לגיל שלוש עשרה, מכסים לו את העיניים בסמרטוט, מורידים אותו למרתף וקושרים לו חבלים על הידיים… שנה ברוכה לך ולכל היקרים לך,

רבקה

אינני מתאפקת ואני משתפת אותך ב"הצלחה המסחררת" שהיה לפיוט שמצאנו בסיפרך בשבת בר המצווה של בננו דניאל בשבת הגדול. מתברר שבבתים רבים שרים אותו או את חלקו ולרבים הייתה נחת ושמחה ב"גילויו המחודש".

יפה גיסר

הספר של לביא הוא אכן מסע. אתם תלכו בשבילים שכבר הלכו בהם לפניכם ותגלו דברים שכבר גילו בעבר, אך זה לא משנה. זה לא מסע לגילויים חדשים, זה מסע לגילוי מחדש

צופיה הרשפלד, מקור ראשון

התרמיל היהודי עשה לי מה שאלף שנות חינוך דתי לא הצליחו – גרם לי להתחבר ליהדות בלי להרגיש כאילו אני במכינה קדם-צבאית. לביא לוקחת את כל הדבר הזה שנקרא 'מסורת יהודית' ומפרקת אותו לחתיכות קטנות ומגניבות שאפשר לבחור מה לקחת ומה להשאיר. זה כמו בופה חופשי של יהדות, בלי הרב שמסתכל לך בצלחת.

כאיש חינוך, התרמיל היהודי הוא משאב להנגשת היהדות בכיתה. הרעיונות המעשיים והגישה של לביא הופכים את הספר לכלי עבודה חיוני למסע הבר מצווה עבור כל מי שמלמד תרבות יהודית-ישראלית. הספר מעודד חשיבה ביקורתית לצד כבוד למסורת, ומאפשר לתלמידים לפתח חיבור אישי.

כהורים צעירים הספר אפשר לנו לחגוג בר מצווה גם כשלא מכירים, ולהעביר אותה לדור הבא בצורה אותנטית ומשמעותית. כמו תרמיל אמיתי, הספר מארגן את כל מה שצריך לקחת לשנת בר מצווה.