זכרונות מבר המצווה שלי – קובי אוז
לא היה לי מושג שהבר-מצווה שלי תהיה מלחמת תרבות. והיא הייתה לגמרי.
כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, ה"אייטיז" התפרץ בצבעוניות של...
זכרונות מבר המצווה שלי – קובי אוז
לא היה לי מושג שהבר-מצווה שלי תהיה מלחמת תרבות. והיא הייתה לגמרי.
כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, ה"אייטיז" התפרץ בצבעוניות של גל חדש. הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג'ה השדרותיות היישר מתוך "חדש, חדיש ומחודש" ברשת גימל; הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון; ותוכניות המדע היו בראש. המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר-מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט. זה התחיל מהזמנת הלהקה: אבא שלי ז"ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג'ורנו. לאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!)
נשמע הג'ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה להזדווג עם דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי: גם. נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות. כמו באורגן שלי, גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו – אבל שלא כמו אורגן ה"ווילסון" שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג'ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו פיתוחי זהב, קולו פנינים, ולהקתו חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוזיקליים.
שבת חתן בבית הכנסת. אני צריך להכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, לעלות אל הבמונת כשמעליי הבד המפוספס, המוזר,כיפה על השביל-באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה. סבא שלי הפייטן, רבי ניסים מסיקה ז"ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר.
גם אני ויתרתי. ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי. 27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופים של סלסוליו, ביחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי-כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, בקריית מלאכי, בשדרות וברחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים. ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.
העולם הגלובלי נלחם על כל ילד. הוא משפיע על כל אחד מאתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים. אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר. כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר-מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?
בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי בראנץ' חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי, רואים בווידאו, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב. לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים, אבל רק לטוניסאים יש ראול ג'ורנו. לכולם יש העולם הרחב והצבעוני, אבל רק לי יש סבא שלי והוא זהב טהור. הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי הוא בדרך כלל זול הרבה יותר מעבודת יד. ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה ל-mp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחוריי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר: קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.