פסטיבל מספרי הסיפור
כמדי שנה, כאשר מתחילים להריח את בואו של האביב, את המפגש עם המשפחה המורחבת, את החופשה שבפתח ואת שולחן החג החגיגי, להתרוממות הרוח נלווית מעין תחושה מעקצצת של לחץ. לא תמיד מדברים עליה, לא תמיד יודעים להגדירה, אך היא נמצאת שם, כמעט בכל בית, כל פעם מחדש. ועל שום מה? הלחץ והפרפרים בבטן אינם אלא הסימפטום הקבוע של פסטיבל ההכנות הקדחתניות לקראת הפסח, שנראות לעיתים אינסופיות, יש שיאמרו אפילו מאיימות.
אני זוכרת היטב כיצד לפני שנים רבות, ככלה צעירה שאירחה לראשונה בביתה, נתמלאתי לפתע חששות. נוסף על ההכנות, הניקיונות והקניות, בער בי הרצון שהכל יהיה מושלם, טעים וחגיגי, שלא אפספס ושלא יחסר דבר.
הטעמים סביב השולחן במשפחתנו מגוונים, כמגוון העדות והמנהגים. כך למשל, ערמת הבצל הירוק שבו נוהגים בני משפחת אבי מאפגניסטן לטפוח זה על זה כשמגיעים בקריאת ההגדה לדיינו; הזרוע שאמו של בעלי, שמוצאה מטריפולי, מקפידה להכין; החרוסת הכהה בצנצנת מפוארת שאבא שלי מכין על פי מתכון סודי של סבתי, העומדת לצידה של החרוסת הבהירה יותר המוגשת עיגולים-עיגולים על צלחת עתיקה, שטוחה ומעוטרת של חמותי, על פי מתכון מיוחד שלמדה מאמה. רבים הם המנהגים והמסורות סביב שולחן הסדר, מה שמחייב בהקפדה יתרה ובמגוון רחב כך שכולם ירגישו בנוח וימצאו את מקומם.
חשש מרכזי נוסף היה ונותר נושא ההכשרות לקראת החג. בצד דקדוקי ההלכה, למדתי כי בכל שנה אני עשויה לגלות על החמרה חדשה במשפחה. מספיק שמישהו קרא משהו, שוחח עם מכריו, למד משהו חדש והחליט שהשנה ירצה להקפיד קצת יותר, בכדי שאמצא עצמי מסדרת אחרת את מפות השולחן, או אף קונה תנור חדש – כדי שכולם ירגישו בבית. ולבסוף, החשש האמיתי והעמוק הוא כמובן שכולם אכן יגיעו לליל הסדר, לסוב סביב השולחן שתודה לאל מתארך כל שנה.
אך אחר כל ההכנות, הדאגות ובעיקר העייפות המצטברת, הרי זה מתבקש לעצור רגע ולתהות על מה החג הזה? האם באוסף של חששות והכנות מרתוניות עסקינן, או שמא בסיפור שורשי ועמוק יותר?
ובכן, לא הניקיונות וגם לא ההחמרות המתחדשות הם העיקר. בראש ובראשונה, תכליתו של חג הפסח ומצוותו העיקרית בראייתי הוא לספר סיפור. דרך קריאת ההגדה, דרך הישיבה המשותפת סביב השולחן, דרך השירים והקריאה בהגדה ובמקורות, דרך המאכלים והמנהגים, דרך שאלות הילדים, הכול סובב סביב הסיפור שהביאנו עד הלום. ממה נשתנה ועד לחד גדיא, ממשחקי המחבואים של הילדים ועד למציאת האפיקומן, מגולמת מצוותינו לשוב ולספר, להעביר את הידע, להיזכר ולהזכיר.
ואף קדושתו של ליל הסדר, על מצוותיו והלכותיו, הרי שגם הוא פותח צוהר להוסיף ולחדש, לתהות ולהשלים היכן שחסר. בכל דור ודור, נדרשים אנחנו כולנו בחשיבה על הגדרות החירות והגאולה, היציאה מן העבדות והשיבה למקורות הזהות והשורשיות, כל אלו לאור רוח הזמן והתקופה. בעוד המסגרת החיצונית של הסדר קבועה היא, התובנות וההיקשים רבים ומזמנים אפשרויות אין קץ, והכול דרך הדיאלוג שסביב הסיפור.
בעולם שהולך והופך מהיר יותר, כשהדגש עובר לאינדיבידואל ולעצמי, כשהצורך להספיק עוד ועוד הולך וגובר, וכשהזמן של רבים בחיק משפחתם הולך ופוחת, חג הפסח אינו אלא מתנה אנושית מופלאה. זוהי הזדמנות נדירה למדי לא רק לפגוש את כולם, אלא לשוב למקורותינו, אל השורשים. לשבת ולשמוע, לספר ולהתחדש, ולהעביר את הידע שקיבלנו לדור הבא ואף ללמוד בעצמנו מילדינו.
חכמינו לימדונו: "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ". לכן, כאשר מצווה התורה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", זוהי במידה רבה המשמעות סביבה נבנו ההגדה וליל הסדר. אין מדובר באחריות ההורים בלבד. כל מי שיכול ללמוד – שילמד. כל מי שיכול להוסיף דעת – שיוסיף. כל מי שרוצה לשאול – שישאל. ואף הבן הרשע, המעורר מענה מאתגר בשל היותו "כופר בעיקר", יכול הוא לשאול שוב ושוב, שנה אחרי שנה, את אותה שאלה של "מה העבודה הזאת לכם", וגם לו יש לענות בשפתו.
מותר, רצוי וראוי להשמיע מגוון של דעות, ובלבד שנשב יחד. שהרי בלא פתיחות זו, ללא סקרנות ועניין לא היינו מגיעים לאלפי מהדורות של ההגדה, שהפכה, תאמינו או לא, לספר שזכה למספר המהדורות הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, המספר בדרכו את הסיפור היהודי העתיק, החוצה יבשות וזמנים.
התבוננות שכזו על ליל הסדר, כעל סוג של מתנה אנושית, יש בה כדי לפוגג את המועקה והחשש הנלווים לעיתים, למפגשים משפחתיים שכאלו, ולהקנות לאירוע משמעות שונה ועמוקה בהרבה.