מנהג נשים – מסע נשי של מנהגים, טקסים, תפילות וסיפורים

מאז ומתמיד היו מנהגי הנשים יסוד חשוב ביהדות ובשמירה עליה, אם כי במרוצת הדורות אבדה התורה הנשית-יהודית שבעל-פה. בספרה החדש, מנהג נשים, שהוא המשך ישיר ומעשיר לתפילת נשים, משיבה לנו עליזה לביא את הידע שאבד. בכתיבה קולחת ועשירה שוזרת המחברת מנהגי נשים יהודיות מתקופות שונות בהיסטוריה היהודית, וממרחבי התפוצות. הדמיון המפעים במנהגיהן של נשים יהודיות חוצה שפות ויבשות, והוא נמתח בין איטליה לגרוזיה ומרוקו, בין גרמניה לקוצ'ין, בין תוניס לאשכנז, ובין עיראק, פולין וצרפת.

מנהג נשים הוא מסע התחקות מרתק אחר נשים ששימרו בזיכרונן ובמעשיהן מידע נדיר, מסורתי והלכתי. מעשה הכתיבה נוצר את סיפורי סבותינו ואמותינו בטרם יֵרדו לתהום הנשייה, ומעלה על נס את משמעותה ואת עומקה של תורת הנשים היהודית, שלא פעם שימשה מגדלור לעולם ההלכה. אך חשיבותו של הספר אינה נעוצה רק בזיקתו לעבר, משום שהוא מחיה מנהגים שעברו על-פה מאם לבת, מסבתא לנכדה, מחמות לכלה. כולנו יכולים לאמץ מתוכו מנהגים, טקסים, תפילות ומסורות, ולהמשיך בדרכן של הנשים היהודיות שליכדו את היחיד והקהילה למקשה אחידה באמצעות עולמן הרגשי, תרבותן העשירה ועוצמתן הרוחנית העל-זמנית.

מקביל להלכה המוכרת, המתועדת במאות ובאלפי ספרים, התפתחה לאורך הדורות עשייה נשית: ביום-יום, בימי שבת ומועד, בתאריכים מיוחדים וסביב חוויותב אישיות-נשיות. במקומות רבים שבהם הלימוד הרשמי והעשייה הדתית של הבנים היו אצל המלמד או ב"חדר", בבית-המדרש או בבית-הכנסת, נוצרו חלופות של מסגרות נשיות ללימוד ולעשייה דתית: מרחב לימוד של נשים ונערות. את הספרים החליפה מסורת של חניכה אישית, להכוונה מעודנת אל היהדות, אל בורא עולם, אל המנהג, אל ההלכה, אל נורמות התנהגות ואל מודל חיקוי ראוי. "אמי מירל, עליה השלום לא ידעה להתפלל בסידור", סיפר רבי זוסיא. "רק את הברכות ידעה לומר. ובמקום שעמדה ואמרה את הברכה בבוקר שם היתה שרויה כל היום השכינה הקדושה."

נשים נהגו להתארח זו אצל זו, להתייעץ, לייעץ, לחלוק ולשתף, לעסוק במלאכת כפיים בחברותא: טווייה, רקמה או קליעה, ולשיר שירת נשים. הבנות הצעירות הקשיבו לשיחות האמהות ולשירתן ולמדו מהן. גם ללימוד לקראת חיי משפחה ולחיי אישות נחשפו הצעירות בשעות המפגש הנשי. כך היה נהוג בקהילות שונות בפזורה. היחד הנשי הצמיח לאורך הדורות מנהגים ומסורות, מעין תורה נשית-יהודית שהעברה על-פה, ארגז כלים נשי-יהודי מאם לבת, על אף התנאים המצרים, ההגבלות הפנים-קהילתיות והאיומים החוץ-תרבותיים.

דרכי במעגל הנשים החלה בילדותי. אחר כך מרדתי בו, אבל ככל שחלפו השנים ואיתן האחריות לחינוך הילדים, להוויה המשפחתית בצד פעילותי החברתית-תרבותית נמשכתי לחפש מענה במסורת היהודית-הנשית. גם אם לא תמיד ידעתי להגדירה חשתי בנוכחותה. ידעתי שיש בתוך תוכי כמוסת ידע נשית, מתכון עתיק להתחדשות ולתיקון.

^{את אלוהים שלי הכרתי בילדותי אצל הנשים בשכונת הבוכרים בירושלים. צידה לדרך שהספיקה לעשרות שנים מאוחר יותר. למרות מעמדן השולי בבית-הכנסת (הגדרה שלמדתי להשתמש בה מאוחר יותר – ואני בטוחה שסבתי, שהיתה בין מנהיגות החבורה אם לא הבולטת שבהן, היתה מתנגדת לה באופן נחרץ) הן המשיכו את שקיבלו מאמותיהן ומסבותיהן ואף הוסיפו ברוח הזמן. בדמיוני, שנצבע שם בצבעים זוהרים, ובזכרוני נצרבה ההכרה בקיומה של שרשרת נשית-יהודית, שיש לה היכולת לתת ולשאת עם אלוהים.}

הנשים, הן במזרח והן במערב, רכשו השכלה יהודית – או בעצם: עשייה יהודית – בבית. הידע שקיבלו מנשות המשפחה הבוגרות היה קשור להלכות משק הבית (כשרות, שבת, פסח), דיני אישות וכמה תפילות. גם כאשר נחשפו נשים באירופה, בתקופת ההשכלה, להשכלה כללית – החינוך היהודי נמנע מהן: פעמים בשל קיפאון שאפיין את ההנהגה הרוחנית, פעמים בשל איום על ערעור הסדר הישן ופעמים מזלזול בבנות ובנשים שאיתן. מעטות שזכו במהלך הדורות להשכלה יהודית תורנית בשפת הקודש, היו בדרך כלל בנות יחידות לאבות במעמד חברתי או רוחני גבוה. אב שלא היה לו בן, קיים מצוות "ולִמדתם אֹתם את בניכם" עם הבנות. כך למשל, מסופר על בתו היחידה של הרב שמואל בן עלי (שנפטר ב-1194) שעמדה בראש הישיבה בבגדד יותר משלושים שנה, אך אפילו את שמה אין מוצאים בכתובים כל שכן מידע על סיפור חייה.

אבל, חכמים הכירו את המסורת הנשית וסמכו על הידע מצטבר של בנות קהילתן, ואפילו פסקו הלכה על-פיו, כי כפי שקבע רבי יעקב בן משה מולין (מהרי"ל), שחי באשכנז בשנים 1427-1360: "מנעוריהן בקיאין הן על-פי אמותן והורתן."

אין לסתור מנהגי נשים זקנות מבני עמנו על פי הקבלה שיש בידן,

ואפילו אם יש ששים ריבוא מופתים המראים סותרם.

ואם אינן נביאות – בנות נביאים הן וגדולי הדור,

ויש לסמוך על מנהגן."

כך פסק רבי מאיר (המהר"ם) מרוטנבורג, שפעל במאה ה-13 בוורמס אשר בגרמניה. כלומר, בימי הביניים קם אחד מגדולי הפוסקים ותבע את מקומו של המנהג הנשי בעולם ההלכה. בכך ביקש המהר"ם להפנות את תשומת לבה של ההנהגה הרוחנית לעובדה שהתורה שבעל-פה הנשית יהודית היא שוות-ערך להלכה הכתובה.

גם רבי משה באסולה, שנולד באיטליה וביקר בקהילות יהודיות שונות והפליג לארץ ישראל, ואף כתב ספר מסעות, הזהיר את בני דורו (מן המאה ה-16): "כל אשר תאמר אליך הורתך מנשים באהל תבורך שמע בקולה והזהר מאד במוראה ובכבודה כי היא דוגמת השכינה."

הספר מנהג נשים מבקש להחזיר את מנהגי הנשים לאורך הדורות ממגוון הקהילות, העדות, השפות והתרבויות. את הד.נ.א. הנשי היהודי הזה אני מבקשת עתה לשחזר ולשזור עד שייטווה לאריג יפהפה שיחזיר את הידע, את העשיה, את המסורת ואת הטקס.

בזהירות ובחרדת קודש אני מבקשת לפרושׂ את האריג, להנגישו בשפת הדור, להחזירו הביתה. השתדלנו להביא מידע ככל שיכולנו תוך דיוק וציון מקורות ככל שעלה בידנו. תוך הקפדה על מגוון וביטוי לפזורה היהודית על אחרותה.

לראשונה הרגשתי ב"נוכחות האלוהית" אצל הנשים המבוגרות שהתכנסו אל מול בית-הכנסת "מוסיוף" אשר בשכונת הבוכרים בירושלים. בלכתי עם סבתי חנה משיח ז"ל בסמטאות השכונה הציוריות ובין חצרות הבתים – הרגשתי בנוכחותו. בהקשיבי לתפילות שעלו ממעגל הנשים "המדברות עם אלוהים" חשתי בקיומו הוודאי. הוא היה שם. לימים למדתי שהרטט שזע בליבי בכל פעם שהייתי בקרבתן והרחתי את ריחן, הטמיע בי קשר עמוק ושזר בליבי חוט בין-דורי מחייב. המתפללות הססגוניות שישבו מחוץ לבית-הכנסת על כסאות עץ ישנים, קרוב-קרוב לחלונות האפורים הגבוהים, ידעו שאלוהים איתן. הן, שהתפללו על-פה כיוון שלא ידעו קרוא וכתוב, רצו לשמוע ולהקשיב. פעם אחר פעם ביקשו לחזור ולשנן מילים ומשפטים שינקו מרגעי לידתן. לילדיהן ולנכדיהן העבירו ידע מופלא ואמונה מוחלטת, ברגישות רבה, בפשטות הנובעת מביטחון בצדקת דרכן ומידיעה וודאית על יכולתן להיות במגע יום- יומי עם אלוהים ללא צורך במתווכים. הן ניהלו דיאלוג נשי מחכים ומפרה בשפה מתובלת במילים ממקורות שונים: בוכרית, אפגנית, פרסית ועברית של קודש. גם בימים שבהם קפחה השמש על ראשיהן העטופים במטפחות משובחות וגם בבקרים הסגריריים, הן היו על רחבת האספלט האפורה. נשענות על קיר בית-הכנסת של השכונה העתיקה שנוסדה על ידי יהודים יוצאי בוכרה בשנת תרנ"א (1891). שם, מתוך משנה סדורה, התנהל עולמן שתמציתו כמו אמרה: אלוהים רואה כל דבר שאנו עושות ועלינו לעשות את רצונו.

מפרק סמלי חופה, קידושין ונישואין:

בתימן – שבעה ימים לפני החופה מביאות הנשים מבית הכלה חגורת משי דקה וקושרין לבטן החתן עד החופה, שאז הכלה מתירה אותה.

בג'רבה – מסדרים קרובי הכלה סביבה מטבעות כסף וזהב לסימן טוב.

באיזמיר שבטורקיה – מביאים את הכלה לאחד מבתי הכנסת שבעיר, והכלה היתה מנשקת ארון הקודש, ומדליקה נרות, ומשם היו כל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות לבית החתן – אל החופה.

בטריפולי – אבי החתן, או אחד מקרוביו, מלביש את החתן בטלית. החתן לוקח את קצה הטלית ושם אותו על ראש כלתו. פרישת כנף הבגד על ראש האישה הוא סמל לנישואין שהובא לעיל – "ופרשת כנפך על אמתך". בני הזוג נשארים מכוסים בטלית אחת עד תום שבע הברכות.

 במקומות שונים, מקפידים לקדש בטבעת של כסף ולא של זהב, כי צבעו של הזהב נוטה לאדום המסמל את בחינת הדין, וכסף הוא לבן- וזוהי מידת הרחמים.

ויש שנהגו שתדליק הכלה נרות בערב החתונה בימות החול, בלא ברכה. ויש הנוהגים לברך את בניהם ובנותיהם ביום נישואיהן לפני הליכתם לחופה, ומתפללים עליהם שזיווגם יעלה יפה.

באיטליה – מנהג בני רומא היה שהחגיגות החלו בשבת שלפני החתונה, בבית הכלה, ונסתיימו בשבת שלאחריה – בבית החתן.

בחסידות חב"ד – ביום החופה קוראת הכלה את כל ספר תהילים.

בקרב החסידים בכלל – שיאה וסיומה של החתונה הוא "ריקוד מצווה" של החתן והכלה.

בגרוזיה – טקס החופה, הנקרא "כתובה", היה נערך בבית הכלה או בבית-הכנסת. ראשיתו היתה בתהלוכה היוצאת מבית החתן לבית הכלה כשהמלווים נושאים בידיהם נרות דולקים. בראש התהלוכה צעדו המנגנים והכול היו מזמרים פיוטים ומזמורי חתונה. אם החתן והכלה לא גרו באותו יישוב, היו רוכבי סוסים מלווים את התהלוכה. כשהחופה נערכה בבית-הכנסת, תהלוכה דומה היתה מלווה גם את הכלה. בראש התהלוכה צעד ה"מאחארובלי"- המבשר – נער או צעיר מבני משפחת החתן. המבשר היה נכנס ראשון לבית הכלה ומכריז, בחרוזים, על בוא החתן. בני משפחת הכלה היו עונדים על זרועו מטפחת ומגישים לו יין. לאחר ששתה מהיין, היה המבשר מנפץ את הכוס כסימן למזל.  על פי מנהג יהודי גרוזיה, המקובל גם כיום, טלית החתן שימשה כחופה. לאחר שהחתן התעטף בטליתו ובירך עליה, היו גברים צעירים מבני המשפחה אוחזים בארבע כנפות הטלית ומרימים אותה מעל ראשי החתן והכלה.

רבי יעקב ספיר הנזכר לעיל, ביקר בתימן בשנים 1860-1858. הוא מספר על טקסי נישואין שנמשכו שנים-עשר יום, ובכל יום נהגו משתה ושמחה שירה וזמרה. ספיר מדגיש בדיווחו את תפקידן של הנשים בשמחת הכלה ואת שירתן.

 באתיופיה – למחרת החופה, לאחר תפילת שחרית, הובאה הכלה על גבו של שושבין שאותו הכירה מיום היוולדה. השושבין היה מורידה ליד בעלה ושניהם היו קדים לפני הורי הכלה ומברכים אותם. במעמד זה היה הכהן המשיא נושא דרשה שעניינה נישואין וקדושתם, תוך שהוא כולל בדבריו פסוקים מהתנ"ך ומדבר אל לבם של בני הזוג. לסיום, היה נושא ברכה לזוג:

"פרו ורבו כעץ השקמה (מצוי בשפע באזור גונדר) והיו תמיד רעננים כעץ הציבה (עץ ירוק עד). יתן ה' לכם את הברכה אשר התברכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואמהותינו שרה רבקה לאה ורחל. יתן לכם ה' בנים גיבורים ובנות מכובדות."

הדסים בחופה – יש שנהגו לבנות חופה של הדסים לכבוד הכלה.

על פי הרמב"ם יש נוהגים לברך ברכה ראשונה משבע הברכות על יין ועל הדסים.

רבי יהודה הלוי מתאר את הכלה כהדס הצומח בין עצי גן העדן, ויש שנהגו להכין את הינומת הכלה מזר הדסים.

הפשטידה

פעם אחת בא אל המגיד מקוזניץ איש מהמון העם עם אשתו ואמר שברצונו ליתן לה גט פיטורין. "מפני מה אתה רוצה בזה?" שאל המגיד. "כל השבוע" השיב, "עובד אני ביגיעה רבה, וכן ברצוני למצוא בשבת את תענוגי. והנה בסעודת שבת בצהריים מגישה אשתי אל השולחן ראשית את הדגים ואחר כך את הבצלים והחמין, ועד שמגיע תור הפשטידה כבר אני שבע ואיני מוצא בה עוד טעם. למען הפשטידה אני עמל כל השבוע, ולבסוף איני טועם בה שום טעם וכל יגיעתי היא לבטלה! לכן בקשתי פעם בפעם מאת אשתי, שתגיש את הפשטידה על השולחן מיד אחרי הקידוש. אבל לא ולא!כך, אומרת היא, היה המנהג בבית אביה, ומנהג, אומרת היא, אין לשנות!" המגיד פנה אל האישה. "מכאן ואילך", אמר, "הכיני שתי פשטידות, את האחת תגישי על השולחן אחר קידושא רבא, ואת השנייה בתוך הסעודה." מאז היה הדבר למנהג בבית המגיד, ונשאר גם אצל בניו, לאכול אחר קידושא רבא פשטידה אחת, היא נקראה בשם פשטידת שלום בית.