שוב אנו מתבשרים שקולה של אישה הוא זה ש'פוגע ברגשות', ולא למשל, עצם ההדרה והכפייה. שוב בשם 'הצניעות' ו'התחשבות ברגשות' עושים נזק לקבוצה שלמה. שוב מייצרים מסר פוגעני ומפלה, בכדי לרצות את אלו שהחליטו להחמיר באופן אישי עם עצמם. שוב זה המיעוט שמכתיב לכלל.
הדרת נשים מהמרחב הציבורי אינה מדלגת לצערנו גם על אירועי זיכרון, שאמורים להיות יסוד מאחד ומשותף לכולם. זה התחיל בשדרות, המשיך בבר-אילן, והגיע כעת גם לאוניברסיטת ת"א, לכאורה מעוז הליברליות.
זה מדרון חלקלק שבמקרים רבים נובע משילוב קטלני של בורות ופוליטיקה (ולמה לעצור כאן בעצם? מדוע שלא נימנע מכל מגזר וקבוצה שעצם הופעתם עלולה 'לפגוע ברגשות' של מישהו?)
מיותר לציין שבהדרה הזו, מלבד היותה פוגעת ומשפילה, אין הגיון או הצדקה הלכתית.
אני מזמינה את המתנגדים להתבונן ברבנים הראשיים בטקס יום השואה האחרון בכנסת (ובאירועים נוספים), שישבו בשורה הראשונה, מצאו את הדרך להתמודד באופן ממלכתי, מכבד ומכיל. ותאמינו או לא, הם נשארו בחיים.
את מצעד האבסורד הזה הביאו לשיא בתגובתם מארגני הטקס (עמותת "בעוז רוחם"): "זה יום של איחוד, לא של פירוד", כך אמרו, והוסיפו שאינם רוצים לפגוע באיש.
מילים כדרבנות. אז אם ביום של איחוד מדובר, בחברה יהודית ודמוקרטית יש מקום לכולם. מי שבכל זאת אינו מסוגל לשאת קולה של אישה וחש פגוע, יכול הוא להימנע מן הטקס, ולא למנוע אותו מאחרות.
נ.ב.
אני שמחה לציין שבעקבות השיח הציבורי בנושא והחשיפה התקשורתית, הנושא טופל באוניברסיטת תל אביב ונשים כן תוכלנה להשתתף בטקס