יום קשה, מלווה בתחושות צורבות של שאט נפש וסלידה מן הפוליטיקה הישראלית. סטירת לחי נוספת למעט שעוד נותר מאמון הציבור בנבחריו, שכבר מזמן פשטו את הרגל מוסרית. יושב העם מול המסכים וצופה בחוסר אונים בפוליטיקה של עסקנות, של ג'ובים, של אפס עקרונות. פוליטיקה שבה הכל אותו הדבר והכל הולך- ימין-שמאל, ביטחון-חוץ, שלום-מלחמה, טובת המדינה-רעת המדינה, כלום לא משנה. משנה ההישרדות, משנה הדיל, משנה הקומבינה.
כל השיח הפוליטי וכל הכותרות הם סביב הג'ובים ומי יקבל מה ומתי, השיח על המהות בכלל אינו משחק תפקיד. ולצופה מהצד לא נותר אלא להיאנח בכיסאו, ולהתמלא תסכול וייאוש, כמי שכבר השלים עם זה שזו הפוליטיקה שלנו ואין מה לעשות.
זהו יום שהדבר הכי קל בו הוא להסתובב בין תחנות הרדיו, הערוצים והרשתות, וללהג עצמך לדעת על ענייני השעה, על השר הזה והיו"ר ההוא, והוועד הזה, והציטוט של ההיא. אבל מהקרקס הזה אני חושבת שמוטב להתרחק.
למרות התחושות הקשות, ולמרות המיאוס והגועל שמעלים עסקני הפוליטיקה הישראלית מימין ומשמאל, אין ברירה אלא להמשיך ללכת בדרך הארוכה והקשה. להתרכז בעשייה, לפגוש את הציבור, להרגיש ולגעת בו, ולהפיח אולי שביב של תקווה. אסור להרים ידיים.
ובנימה קצת יותר אופטימית. היום בחיפה- במפגש מרגש עם יועצות לענייני מעמד האשה מכל רחבי הארץ, מדברות על הצעדים לעתיד ועל הדרך המשותפת, ולאחר מכן בשפרעם במפגש עם בני העדה הדרוזית. על האחריות לקדם ולהתקדם על אף המועקה הכבדה והכשל המערכתי, ועל המחויבות לשוויון חברתי, סולידריות ויצירתה של חברה צודקת.
נמשיך בדרך, בזו הארוכה יותר.
