הדבר הבסיסי ביותר בחקיקה היא שתהיה לה תכלית. חוק נועד לענות על בעיה, צורך או חסר מסוים.
כשזה מגיע לערוץ הכנסת, כולם, מימין ומשמאל, מבינים ומודים בפה מלא: הערוץ פועל ללא דופי.
ב-12 שנות פעילות תחת חברת החדשות לא התקבלה כל תלונה על חריגה של הערוץ.
ואז, נשאלת השאלה- מדוע אם כן, מובא החוק, שאיש אינו יודע מה תכליתו?
התשובה ברורה: השלטון בישראל, והעומד בראשו, אובססיבי בצורה חסרת תקדים לגבי התקשורת, ועושה כל שביכולתו
הסעיף הקיצוני והחריג ביותר, מדבר על "פגיעה בכבוד הכנסת".
אם הכנסת ונציגיה מבזים את עצמם- האם זו אשמת השליח או הפוליטקאים?
האם מה שפוגע בכבוד הכנסת הוא הערוץ, או החוק הזה ?
ומי קובע מהו ביזוי/פגיעה בכנסת? האם יעמוד מפקח מול במאי/עורך של תכנית?
איפה עובר הגבול?
ברור שהמדרון כאן הוא חלקלק במיוחד. מה שמתחיל בפיקוח על תכנים פוגעניים לכאורה, עשוי להגתגלגל לכדי פרשנות לגבי תכניות, פרשנויות, עורכים ומפיקים.
האמת היא שברור שיש כאן כוונה לדחוק את רגליה של חברת החדשות של ערוץ 2 מן המכרז הקרוב, ולהכניס גוף אחר, כזה שערב יותר לחכו של השלטון.
כי רה"מ לא רוצה את ערוץ 2 במסדרונות הכנסת בשום צורה. יש גופים מחמיאים יותר. המטרה סומנה: להוציא את ההגונים, להכניס את המקורבים.
ומילה אחרונה על השירות שעושה הערוץ לנו, חברי הכנסת:
משך שנים, מאפשר הערוץ חשיפה יוצאת דופן לפעילות הפרלמנטרית המתבצעת בכנסת: החל מדיוני המליאה, דרך דיוני הוועדות, ועד ועדות המשנה ושדולות שלעולם לא היו זוכות בחשיפה פרט לערוץ הכנסת.
הערוץ נותן במה גם לח"כים עליהם לרוב לא שומעים בשגרת היום יום במדיה המרכזית ובפריים טיים.
על כן- ניתן לומר שהערוץ רק משפר ומחזק את תדמיתה של הכנסת, הרבה יותר מן השירות שעושים לה פוליטיקאים רבים.
חוק מביש נוסף, שהוא חלק מקמפיין דורסני שמנהלת הממשלה כנגד התקשורת החופשית בישראל
