התרמיל היהודי – מסע בר-מצווה בקהילות ישראל

ככל שהתקרבה שנת הבר־מצווה של בננו דרור-דוד, רצינו לדעת יותר.

מדוע דווקא בגיל 13 ? כיצד חגגו בעבר? מה מקור המנהג לזרוק סוכריות על חתן הבר־מצווה? איך ובעצם מדוע נושאים דרשה? כך החל המסע אל התרמיל היהודי ואל כיסיו החבויים והנסתרים.

התרמיל היהודי הוא המדריך לטיול בר-המצווה, כזה שלא שואלים בו “ארזת לבד?” אם הייתם צריכים לצאת למסע שמתחיל בגיל 13 ושלא ברור מתי יסתיים, מה הייתם שמים בתרמיל לדרך?  כשהבן של עליזה לביא התקרב לגיל 13. אמא שלו, חוקרת טקסטים מנוסה, יצאה לחפש עבורו תכנים מתאימים לתרמיל. היא לא מצאה הרבה, אז היא החליטה לכתוב על זה ספר.

טקס הבר-מצווה, הנחגג בכל מגזרי החברה הישראלית והיהודית, הוא אירוע מכונן ומרגש שהמשפחה והקהילה כולה נרתמות לחגוג אותו ברוב שמחה. בצד ההכנות והריצות שמתלוות לחגיגת הבר-מצווה, רבים שואלים את עצמם מה עושים, מהם המנהגים והמסורות מבית אבא ואמא, איך כותבים דרשה ולמה זורקים סוכריות. התרמיל היהודי הוא טיול בר-מצווה, כמו גם מסע אישי אל עבר זהות יהודית מתחדשת. הוא פותח את השער בעבור הנער ומשפחתו אל האוצרות והמכמנים המתלווים ליום הכה משמעותי בחייו של הנער, ואל שכבות העומק המסורתיות של יום ההולדת השלושה-עשר שלו. התרמיל היהודי הוא פרי מחקר אישי-משפחתי, שהלך והתרחב ונפרש אל ארבע כנפות תבל. הוא מקבץ לראשונה מנהגי אבות, מורשת אימהות, יצירות וסיפורים בני זמננו, ומנגיש לנער ולמשפחתו תכנים מרתקים, מחכימים ומשעשעים ואף מותיר אותם עם חומר למחשבה.

התרמיל היהודי – מסע בר מצווה (ידיעות ספרים) מאגד בתוכו עשרות טקסטים, מנהגים ותפילות מהתרבות היהודית הקשורים לבר מצווה. אליהם צירפה לביא טקסטים של כותבים עכשוויים: הרב בני לאו, קובי אוז, הרב חיים סבתו, אורי אורבך, עמנואל הלפרין, סמדר שיר, יוסי שריד ואחרים, שמספרים על בר-המצווה.

אז התרמיל היהודי התמלא. 262 עמודים, ליתר דיוק. אבל לביא מודה בצער שהחיפוש אחר התכולה שלו התחיל מאוחר מדי. “אני כמו ארכיאולוגית שמשחזרת”, היא אומרת “אני רוצה להרחיב את ארון הספרים היהודי, אבל המון דברים אבדו. נסעתי לווינה לחפש בארכיון הרי בית המדרש הגדול לרבנים היה שם, אבל הנאצים שרפו לנו הכל. מה שיש לנו לעשות היום זה להציל את מה שנשאר. לשאול ולהחזיר לעצמנו. לצערי, הגענו למחקרים האלה מאוחר, כשהסבים והסבתות שלנו כבר עוזבים את העולם. אנשים נפטרו באמצע המחקר. עד שאני מאתרת מישהו בבית אבות שיכול לעזור לי, אומרים לי: ‘הוא נפטר לפני שנה’ אני שואלת את עצמי: ‘למה לא שאלתי את סבתא שלי?’ את סבא שלי לצערי לא הכרתי. הוא נפטר כשאבא שלי מנשה היה בן שבע”.

וכך החל המסע אל התרמיל היהודי ואל כיסיו החבויים והנסתרים. הוא החל במעמקי הספרייה, בין מדפי הספרים העמוסים לעייפה שריחותיהם המציפים מעניקים תחושה של מפגש עם העבר, בעזרתם של שלמה גולדברג, מנהל מחלקת ההשאלה בבית הספרים הלאומי בירושלים, ושל הספרנים האדיבים והמיומנים. כאן מצאתי כיוונים חדשים, לא שגרתיים: ספרים נדירים, טקסטים משפחתיים, ספרונים אישיים, סידורי קהילות וסיפורים אישיים. בצד הספרים בני מאות השנים הבאנו גם קטעים מקוונים ברוח הזמן, במהדורות אינטרנט. לאלה נאספו העדויות האישיות הרבות.

בדורות האחרונים הפכו אירועי בר-מצווה ובת-מצווה לנוהג מקובל בכל מקום. אין לך משפחה וקהילה מישראל ואין לך זרם רוחני בעם היהודי שאינם מקיימים טקסי בר-מצווה ובת-מצווה, ואלה היו לנחלה לכל ילדי ישראל. ניכרים אמנם הבדלים בין העדות והקהילות הבונות יחד את העם באשר לתוכני ה”בר-מצווה” ובאשר לטיבם של האירועים, אך הכול שותפים בהבנת המשמעות היסודית של היות הנער והנערה לבני מצווה. ביום זה נכנסים הילדים המתבגרים בעול החיובים המוטלים על האדם הבוגר ומצטרפים כאנשים עצמאיים לעם היהודי בהכרה מלאה או כמעט מלאה. אכן, יש הבדלים ברורים בין הקהילות והזרמים השונים בדבר החיובים שבעוּלם יישאו בני המצווה, ולא הרי “סל” המצוות שנושא מעתה הנער הדתי והחרדי כהרי הסל שנושאת אחותו הדתית כמותו, או חבריו המשתייכים לזרמים אחרים בעם היהודי. ועם זאת, אין מי שאינו מדגיש את האחריות המוטלת על כתפם של הנכנסים למצוות למילוי חובות, ואין מי שאינו מטעים את חברותו של הבר-מצווה בקהל ישראל מעתה ואילך.

משתה, חגיגה, סעודה, מסיבה – כל אלה הם ביטויים לאירוע החגיגי המלווה בכל מקום את התמורה. בחברה הדתית מהווה הנחת התפילין סמל ברור ומוכר לכניסת הנער לעול מצוות, וקיום המצווה נעשה בנוכחות בני משפחה וידידים, לעתים במקומות בעלי משמעות בפני עצמם, כגון הכותל המערבי, אתר היסטורי נודע או בית כנסת מרכזי ומפואר. יש המזכים גם את הבת בקיום פומבי של מצווה מתאימה. ומיהו הקרוב או הידיד המוזמן ובא לחגיגת בר-מצווה כשידיו ריקות?

בדרך כלל עולה הבר-מצווה לתורה בשבת הראשונה שאחרי יום הולדת שלוש-עשרה, שהרי עכשיו הוא אחד מקהל הבוגרים והוא זכאי לעלות לתורה ולברך עליה כאחד העם. יש המקדימים את העלייה לתורה כבר להזדמנות האפשרית הראשונה: ימי ב’ וה’, שבהם קוראים בתורה, או חג שהזדמן עוד לפני השבת. רבים מבני המצווה מתכבדים גם בקריאת ההפטרה – פרק מהנביאים הנקרא בפומבי בשבתות ובחגים (וכן בימי צום) אחרי הקריאה בתורה. קריאת ההפטרה בקול מחייבת את החניך ללמוד זמן מה מראש את סדרי הקריאה המדויקים, ואת טעמי המקרא ומנגינותיהם. בדורות האחרונים קוראים נערים רבים גם את פרשת השבוע או חלק גדול ממנה בספר התורה. קריאה זו מחייבת הכנות ומאמצים רבים, שכן על יריעות ספר התורה כתובות אותיות בלבד, בלא סימני ניקוד, פיסוק וטעמים, והמתפללים מצפים מכל קורא בתורה בציבור לדייק בהגיית האותיות והמלים בניקוד, בהטעמה ובנגינה הנכונים והמוכרים לרוב המתפללים והנוכחים.

במקומות רבים מתלוות תפילות ייחודיות לאירועי בר-מצווה, והיעדרן של תפילות מסורתיות קבועות ומגובשות מסידורי התפילות המקובלים פתח בפני הורים וקרובים אחרים, ואף בפני הנערים עצמם, את השער לתפילות אישיות ומחודשות. לא רבות הן התפילות מסוג זה שנשתמרו מן העבר, ואחדות מאלה שנשתמרו, או שנוצרו בדורות האחרונים, ואף בשנים האחרונות, מופיעות בספר שלפנינו.

הספר כולל אפוא תפילות ייחודיות לבר-מצווה ממקומות ומזמנים שונים, קצתן חדשות ומחודשות. אל גופי התפילות נלווים דברי מבוא קצרים על אודות התפילה, מקורה ומחברה, אם הדבר ידוע, ותיאורי מנהגים אופייניים הנוגעים באירועי הבר-מצווה. כמו כן מופיעים כאן קטעים ממקורות הספרות היהודית: משנה, תלמוד, מדרש, פרשנות, דברי חכמים ראשונים ואחרונים ואף דברי הגות, שירה ופרוזה מפרי עטם של סופרים בני דורות אחרונים.

הספר כולל גם סיפורי זיכרונות אישיים של אישים ומחברים בני דורנו על אירועי בר-מצווה שהתקיימו או שלא התקיימו בנערותם. זיכרונות אלה משולבים בדרך כלל בסיפורי הזיכרונות הגדולים של העם היהודי בדורותינו, ובהם החיים בגולה, מוראות השואה, בניין הארץ והמאבק לתקומת ישראל.

שלום עליזה, לפני כשבועיים חגגנו את בר המצווה של בננו הבכור. בשנה האחרונה, הכנו את עצמנו בקפידה, רוחנית ומעשית למעמד המרגש הזה.
למזלנו, מצאנו את ספרך התרמיל היהודי, כבר בשלבי ההכנה המוקדמים, ורכשנו אותו מיד. תחילה קרא אותו בננו ולאחר מכן גם בעלי ואני.
אין לי מילים לתאר כמה ידע, צבע, עומק ורוח נתן לכולנו ספרך, ובמיוחד לי, וסייע לי להתחבר לעומק הרוחני של בר המצווה, ולהיות שם בכל מאודי ובכל ליבי.
מבחינתי, רגע השיא היה בבית הכנסת, בעליה לתורה, כשעמדתי מול כל הנוכחים והקראתי את תפילתה של אם, כשדמעות בעיני. בזכותך הגעתי למקורות האלו. לעוצמה הזו. בזכותך בר המצווה של בני הייתה לא רק מרגשת עבורי, אלא חוויה רוחנית עמוקה ומשמעותית מאין כמוה. ועל כך אודה לך כל חיי.
בהערכה עצומה, ובתודה עמוקה, נירית נורמן.

פרשת תזריע איננה פרשה קלה. גם העובדה ששמי השני, שהוסתר והודחק במשך 13 שנה, הוא שרגא – אינה מקלה על חווית העלייה לתורה. שרגא נחשב בשנות ה-70 למקבילה של “יורם”. כלומר: חנון, פראייר, נחנח.

הנה עוד מעט הגבאי יקרא בקול חגיגי “יעעעמוד, אורי שרגא בן אהרן” ומספסלי החברים לכיתה שגודשים שלושה ספסלים בפאתי בית הכנסת תעלה אוושה מצוחקקת: “שרגא… שרגא, אורי שרגא. לא ידענו, הוא אף פעם לא סיפר לנו”.

אבל עוד לפני החשש המנקר הזה ידעתי שיש בעיה. הבחנתי בה עוד כשלמדתי לקרוא את הפרשה שלי. נגע צרעת – זה זכר או נקבה?

הרי נגע הוא זכר וצרעת היא נקבה. נגע-צרעת הוא אם כן “הוא”. אלא שבכמה וכמה מקומות בפרשה מופיע דווקא הצירוף “נגע צרעת היא”. מה שמחמיר את הבעיה הוא (או היא) שתורתנו הקדושה אינה מנוקדת, ובפרשת תזריע המלים “היא” ו”הוא” כתובות בדיוק אותו דבר – “הוא” – אבל נקראות לפי העניין. לבעל קורא שאינו מקצועי זוהי מלאכה בלתי אפשרית. ואני הייתי רק בר-מצווה. שלוש-עשרה מלאו לנער ולבו המה.

והנה אני, כמה דקות לפני ששרגאיותי תיחשף לעין כול, עומד על הבימה, קורא את כל הפרשה וכל התרגולים נשכחים, וכל החזרות נמחקות. אני אומר “נגע צרעת הוא” וכל בית הכנסת רועם: “היא”. אני קורא “צרעת היא” וכל בית הכנסת מגיב ב”הוא”.

ילדים נטשו את משחקיהם בחצר בית הכנסת, קשישים התעוררו מנמנומם ונדמה שגם עוף עופף וציפור צייץ ופרות געו. כולם כאחד, איש אחד ופה אחד, ארבו לשרגא הקטן – משל מדובר בהמן של המגילה המחכה להרעשתו: הו-היא, הי-הו, הו-הו… זו הייתה קריאת בר-מצווה שלא תישכח. עוד חודשים רבים ורעים אחר-כך החברים קראו לי “הו-הי” במקום “אורי”.

ואני הייתי נבוך מעט, מחייך חיוך מאולץ מתחת לשפמי שטרם צימח, ושמח שבתוך ההוא וההיא בבית הכנסת איש לפחות לא שם לב כשהגבאי הכריז שהשם השני שלי הוא שרגא.

לא היה לי מושג שהבר-מצווה שלי תהיה מלחמת תרבות. והיא הייתה לגמרי.

כל העולם שמסביב הציג את מרכולתו הצבעונית. בשנת 1982, ה”אייטיז” התפרץ בצבעוניות של גל חדש. הדיסקו הקפיץ את ישבני נערות הספונג’ה השדרותיות היישר מתוך “חדש, חדיש ומחודש” ברשת גימל; הבגדים הפציעו צבעוניים מתמיד בחלונות הראווה של אשקלון; ותוכניות המדע היו בראש. המסורת הייתה פרפר אפרורי בצבע עש. נער עם סקייטבורד אדום וטרנינג צהוב, מה לו ולבר-מצווה? טקס עבש שהוא לא חדש, לא חדיש, לא מחודש ולא להיט.

זה התחיל מהזמנת הלהקה: אבא שלי ז”ל רצה להזמין להקה טוניסאית בראשות הזמר ראול ג’ורנו. לאוזניו של האורגניסט הצעיר קובי אוּזָן (זה אני!)

נשמע הג’ורנו הזה כמו חתול חוצות שמנסה להזדווג עם דרבוקה. לא רציתי לדחות את האופציה הטוניסאית, אז נתתי להורים שלי אישור להזמין להקה שתדע לנגן גם טוניסאית – והדגשתי: גם. נבחרה להקת הקונסולים, להקה שהיא סופרמרקט של סגנונות. כמו באורגן שלי, גם להם היה טוויסט, פסדובלה, ואלס ודיסקו – אבל שלא כמו אורגן ה”ווילסון” שלי, הם ידעו לחלטר גם קצת בטוניסאית והמנחה אפילו ידע לזרוק כמה מילים בצרפתית. הם היו על הכיפאק, אבל היום אני יודע שאגדיותו של ראול ג’ורנו עלתה על כל אגדוּ שהם ניגנו. זמר בעל מורשת עתיקה, סלסוליו פיתוחי זהב, קולו פנינים, ולהקתו חטיבת קצב טבעית ומושלמת. ויתרתי על תכשיט הזהב הצלילי שאבי הציע לי לטובת ערימת צעצועי פלסטיק מוזיקליים.

שבת חתן בבית הכנסת. אני צריך להכנס למקום הזה עם הריח של הזקנים, לעלות אל הבמונת כשמעליי הבד המפוספס, המוזר,כיפה על השביל-באמצע שלי, לעמוד מול הספר העתיק בעולם ולהקריא קוד חייזרי מסולסל שאינני מבין – הפטרה. סבא שלי הפייטן, רבי ניסים מסיקה ז”ל, הקליט לי את ההפטרה על טייפ הסלילים המשפחתי, ואני התעלמתי באלגנטיות ולא למדתי כלום. הוא לא נעלב, סבי הנינוח והבלתי כופה, הוא לא ניסה ללחוץ עלי. הוא ראה שאין עם מי לדבר – וויתר.

גם אני ויתרתי. ויתרתי על ההפטרה. תיש מתנדב עם זקנקן קרא במקומי. 27 שנים אחרי זה למדתי להתעמק בגדולתו של סבי, ביופים של סלסוליו, ביחודיותה של העמדה הסובלנית שלו מול העולם המודרני ומול העולם החרדי. הוא היה תורה ועבודה, הפועל המזרחי, זמר בתי-כנסת שהמתינו לו מאזינים נלהבים בגן יבנה, בקריית מלאכי, בשדרות וברחובות. זמר ששר שירים נפלאים ועתיקים. ואהבתי אותו, את פֶּפֶּה שלי, אבל לא שרתי איתו. סבא פייטן זה לא מגניב.

העולם הגלובלי נלחם על כל ילד. הוא משפיע על כל אחד מאתנו רוב צבעים וצעצועים, רוב צלילים וטעמים. אנחנו מתחנכים לצרוך את החדש ביותר, החדיש ביותר והמחודש ביותר. כדאי לעולם שהצרכנים (ככה הם קוראים לבני אדם) יהיו חמדנים ורעבים כל הזמן להכי חדָש, אחרת מה יניע את גלגלי הכלכלה העולמית? מה הפלא שבר-מצווה פשוטה הופכת למלחמת תרבות?

בכל חזית הפסיד אצלי הזהב העתיק לפלסטיק הנעורים. את הקוסקוס של אמא החלטתי להחליף בעוף סיני חמוץ מתוק עם אננס, את הפריקסֶה המופלא החלפתי

בראנץ’ חריף, ואת הבר-מצווה רוקנתי מתוכן והחלפתי בנשף קרתני רב תרבותי. אמנם נהניתי, רואים בווידאו, אבל היום הייתי מוותר על צעצועי הפלסטיק ולוקח את תכשיט הזהב. לכולם יש תקליטני רחבת ריקודים, אבל רק לטוניסאים יש ראול ג’ורנו. לכולם יש העולם הרחב והצבעוני, אבל רק לי יש סבא שלי והוא זהב טהור. הרבה שנים עברו עד שהבנתי שמה שנדיר, מה שייחודי, הוא בעל הערך הרב ביותר. מה שצעקני, מה שצבעוני, מה שמסחרי הוא בדרך כלל זול הרבה יותר מעבודת יד.

ביום הולדתי הארבעים אשיר את ההפטרה ששרדה על סליל וירדה ל-mp3 במחשב שלי, ואדמיין שסבא שלי מאחוריי, מחזק את קולי ומדייק אותי בכל הטעמים. זה יהיה תיקון מאוחר: קובי הופך ליעקב, ומוותר על הפלסטיק לטובת הזהב.